בלוג

יצאנו מהארץ בסוף ספטמבר 2025. כשבוע לפני שחרור שארית החטופים החיים, כשאנחנו עדיין עמוק בסיוט שאופף אותנו בשנתיים האחרונות. לא עלה בדעתי להגיד שום דבר פרט ל"ישראל" כששאלו אותנו מאיפה אנחנו. איפה הישראליות תפסה אותי? בווחאקה, לא מעט גרפיטי של Free Palestine, Genocide וכאלה בסאן חוסה דל פסיפיקו, ציורי אבטיחים פה ושם בחוף זיפולטה - דגל פלסטיני פה ושם צעירים עם כאפיה, עם תליון אבטיח, עם כיתוב על חולצה. לא הרבה, אבל לא נעים. פה ושם אנשים משתתפים בצערנו בכנות. תיקו. היה זוג אחד קנדי

תכננו תעשות טיול איטי. לדעת לעצור, לנוח. המינון התוכנן היה 50/50 בין טיול לבין מנוחה. בפועל? התרוצצנו כמו משוגעים. כן, גם עצרנו, אבל לא הרבה. שאלתי את עצמי למה זה יצא ככה? התחושה היתה שאם נמצא מקום שממש בא לנו להישאר - נישאר, אבל האמת שהיו מעט כאלה. אגם אטיטלן היה השיא, ואכן נשארנו שם 9 לילות. הצורך לראות עוד היה חזק מהצורך במנוחה. ולא, זאת לא הייתה רק אני. קרלוס ממש היה עם קוצים. לא ישב בשקט. הייתי בטוחה למשל שכשהוא יגלוש/ינוח/יבהה - אני אקרא. בפועל? בשלושה חודשים קראתי שני

אז הבטיחו לנו (או שאנחנו הבטחנו לנו) חופים קריביים עם חול לבן, מים צלולים, כחולים, דקלים, כל החבילה. בפועל היה לנו הרבה בוץ. בחלק הקריבי של מקסיקו היינו באוקטובר. הולבוש, פלאיה - מים חומים ולא אטרקטיביים בעליל. בקי קולקר בליז - אין ממש חופים, בעיקר מונגרובים, המים צלולים בחלק מהמקומות, אבל בהחלט לא מה שקראו פעם "גלויה" ומה שקוראים היום "תמונה אינסטגרמית". הטיסה שלנו לארץ מקנקון. יש לנו פחות מ 24 שעות ואנחנו מחליטים לתת הזדמנות אחרונה לדבר הזה. מנסים ומצליחים! חצי שעה מעבורת מ

לבליז הגענו קצת לא מתוכנן. ידענו שזה יער תיירותי מאד ויקר מאד - לא בשבילנו. אבל בנקודה מסויימת בטיול, איפשהו בסוף השבוע הראשון של המסע, כשמזג האוויר לא אפשר לנו שנורלינג, הבנתי שממש בא לי. וככה, בשבועות הבאים גלגלתי את זה במחשבה - הונדורס? ניקרגואה? גואטמאלה? בליז? לכל אחת מהארצות האלה יש חוף קריבי, לפעמים איים, שאפשר לצלול ולשנרקל בהם. הצ'אט אמר שבליז תצא לנו הכי "על הדרך" (כי אנחנו חוזרים מקנקון), רק מה - הוא הזהיר - יקר. החלטנו ללכת על זה. בחרנו את האי היותר עממי - Caye Ca