נסיון שני בחוף הקריבי - בליז

לבליז הגענו קצת לא מתוכנן. ידענו שזה יער תיירותי מאד ויקר מאד - לא בשבילנו.

אבל בנקודה מסויימת בטיול, איפשהו בסוף השבוע הראשון של המסע, כשמזג האוויר לא אפשר לנו שנורלינג, הבנתי שממש בא לי. וככה, בשבועות הבאים גלגלתי את זה במחשבה - הונדורס? ניקרגואה? גואטמאלה? בליז? לכל אחת מהארצות האלה יש חוף קריבי, לפעמים איים, שאפשר לצלול ולשנרקל בהם.

הצ'אט אמר שבליז תצא לנו הכי "על הדרך" (כי אנחנו חוזרים מקנקון), רק מה - הוא הזהיר - יקר.

החלטנו ללכת על זה. בחרנו את האי היותר עממי - Caye Caulker. מניקרגואה טסנו (דרך ארצות הברית) לבליז סיטי, עמדנו בתורים של שעתיים (!!!) בשדה התעופה כדי להיכנס לארץ המובטחת, ומשם מונית, מעבורת, ואנחנו באי. אמרתי לכם, על הדרך.

על השאלה איך נגיע מכאן לקנקון החלטנו שנענה במשך השהות שלנו כאן, שלושה ימים וארבעה לילות.

בליז קיבלה אותנו במזג אוויר מעונן וגשום שגרם לנו לדאגה האם בכל מקום שנרצה לשנרקל זה יהיה ככה (כמו שבכל מקום שאנחנו נוסעים כדי שקרלוס יגלוש - אין גלים).

איך שנחתנו על האי התחלנו לחבב אותו. שילוב משונה של חופשה בסטייל עם טיול בעולם שלישי. עולם שלישי עם עלויות של עולם ראשון לגמרי.

כל הלילה הקודם ירדו גשמים והרחובות - אין כבישים ואין מכוניות, אלה רק דרכי חול מהודק כאלה - היו מכוסים "שלוליות" ובחלק מהם היה עדיף להתנייד בסירה. אני מגזימה.

הבחירה של הבית היתה מצויינת, יש לנו בקתה צהובה עם סלון ומטבחון מטר מהחוף. טוב "חוף" (באופן לחלוטין בלתי צפוי כשמדובר באי) - זה מחמאה ביחס למה שזה. אין פה חופים ארוכים של חול לבן כפי שמצופה מאי בקריביים - וכמו שרק אתמול קראתי בכתבה שפורסמה בעיתון מטיילים והיללה את החופים האלה. באופן טבעי האי מכוסה מונגרובים, ורק במעט מקומות יש חוף ממש, ובשאר יש במקרה הטוב דקים כאלה לשבת בסטייל ליד המים. לא מתלוננת, סבבה לגמרי.

בעלי הבית השאילו לנו זוג אופניים ולמחרת בבוקר השמשי להפתיע יצאנו לחפש לנו - טיול שנורקליג! אלא מה? בן, בעל הבית, המליץ על מישהו שיש לו קטמראן מה שאומר שהטיול אצלו עולה כראוי לקטמראן, וכשפגשנו אותו הבנו למה. באמת רמה אחרת מסירות המנוע המצויות, וגם הבעלים - או שהוא רק מדריך -היה נראה ממש רציני, כך שהחלטנו לחרוג ממנהגנו לקחת את ההכי זול ולצאת בקטמראן. היה רק מכשול אחד - הוא היה מלא לאותו היום. דחינו את התכנית למחר. במקום זה לקחנו את האופניים ופידלנו עד החלק הצפוני הרחוק של האי והיה ממש כיף לפדל פתאום, וגם פיתרון בשבילי שההליכה נהיתה לי קשה יותר ויותר.

על הטיול שנורקלינג לא אכביר במילים. היה "ואו". למען האמת - פחות השנורקלינג ויותר השיט. בחזית הביולוגית, מעבר לדגים ואלמוגים ראינו צבים, סטינג ריי (או מנטה?), מדוזות יפהפיות, ומללללא כרישים - לא מהרעים, שלווים כאלה, אבל מודה שלא הרגשתי 100% בטוחה, והבוקר קראתי שהיו מקרים שהם בכל זאת תקפו אנשים. בררררר.

בחזית הסטייל, היה מלא. היינו 8 אנשים על קטמראן גדול, מוזיקה רגועה, מדריכים מקסימים, ארוחת צהריים, והשיא - בדרך חזור הוגש לנו פונץ' רום שהיה מחליא במתיקותו אבל הוסיף מלא לאווירה.

בקיצור, די התמכרנו לסטייל.

באותה כתבה שקראתי על חופי החול הלבן, היתה מתוארת גם האווירה הרגועה עם המוזיקה הקריבית. בדיעבד, היתה רק מעט אווירה קריבית, אבל כשהיא היתה, זה היה מגניב לגמרי. פה ושם מוזיקה מקומית כיפית ממש, וראסטפרים עוברים באופניים ברחוב ומוכרים דברים תוך שהם נותנים סטנדאפ מלא תוך כדי עם המבטא המגניב שלהם. כשהעזנו לטעום אוכל קריבי - נהננו ממש. אכלנו לובסטר וקונכיות, שרימפס ותבשילי קדרה בבישול ארוך, יאמי.

עכשיו נשאר לנו רק לחזור למקסיקו. הקטע הוא, שכשבחרנו להגיע לבליז זה היה כי זה ממש "על הדרך". אבל כשמגיע הרגע, מה זה אין לנו כח ל - מונית-מעבורת-מונית-שאטל-מעבר גבול-מונית-אוטובוס לילה-מונית (שזה המסלול). אנחנו מוצאים כל מיני אלטרנטיבות כמו מעבורת עד צ'טומל בגבול מקסיקו, אבל כולן נשמעות עם פוטנציאל עצבים ועיכובים די גבוה. ואז מישהו אומר טיסה. טוב, רק לקטע קטן מהדרך, רק השאטל והמעבר גבול. אבל מה, הטיסה במטוס קטנטן מעל החוף הבליזי, וזה כבר מדליק אותי בלי קשר ליעילות. כך יוצא שהתמונות האחרונות שלנו מבליז הן מהאוויר :-)

התחלתי בזה שזאת מדינת שלישי עם מחירים של עולם ראשון, אז אסיים בזה שבטרייד אוף בין השניים, אהבנו כל כך את העולם השלישי שאנחנו מוכנים לפתוח את הארנק. אחלה סיום למסע.