ישראלים בחזית

יצאנו מהארץ בסוף ספטמבר 2025. כשבוע לפני שחרור שארית החטופים החיים, כשאנחנו עדיין עמוק בסיוט שאופף אותנו בשנתיים האחרונות.

לא עלה בדעתי להגיד שום דבר פרט ל"ישראל" כששאלו אותנו מאיפה אנחנו.

איפה הישראליות תפסה אותי?

• בווחאקה, לא מעט גרפיטי של Free Palestine, Genocide וכאלה

• בסאן חוסה דל פסיפיקו, ציורי אבטיחים פה ושם

• בחוף זיפולטה - דגל פלסטיני

• פה ושם צעירים עם כאפיה, עם תליון אבטיח, עם כיתוב על חולצה. לא הרבה, אבל לא נעים.

• פה ושם אנשים משתתפים בצערנו בכנות. תיקו.

• היה זוג אחד קנדי שהתארח איתנו באותו מלון. נפגשנו בבריכה, אמרנו שאנחנו מישראל, הבחור הסיט את העיניים אל האופק ולא דיבר איתנו מילה, אפילו לא בוקר טוב במבט כשפגשתי אותו למחרת בבריכה (קטנה, רק אני והוא שם). בעיה שלו.

• בפופויו פגשנו אמריקאית שממש נמסה מזה שאנחנו ישראלים - ולא, היא לא היתה יהודיה. תיקו.

• באטיטלן הלכנו לבית חב"ד (במסע האינסופי והכושל למציאת ספר בעברית). על הקיר בכניסה מלא מדבקות של נופלים. גמר אותי. ככה בבום, לפנים, אחרי חודשיים של ניתוק. לא הצלחתי לדבר.

• ביציאה מגוטמאללה, בשדה התעופה, קיר עם מלא מדבקות של שטויות מקומיות. אני אומרת לקרלוס, תראה איזה מדבקות יש אצלם ואיזה אצלנו. הוא אומר לי - תחפשי טוב, תמצאי של חיילים ישראלים. לא היה צריך לחפש הרבה, הם היו שם, וישר הרגשתי את האובדן הנורא של הילדים האלה. שוב בוכה.

זהו נראה לי. לא נורא, נכון?

•