בלוג

מה הקטע הזה עם צבעים? למה העולם שלנו, המערביים, ה"נאורים", אפור כל כך? מתי בהיסטוריה ויתרנו על כל הצבעים? מה בדיוק קרה שם?

יומני היקר, כמעט שבוע שלא כתבתי. זה היה שבוע עמוס שבו נסענו (עם רכב שכור, כמו הילדים הגדולים שאנחנו) ל Altas Verapas, אזור הררי שנקודה אחת בו מהווה אולי את היעד התיירותי מספר אחת בגואטמאללה, אבל כל השאר ממש לא מתוייר. שבוע של נופים וטבע עוצר נשימה, של רחצה בבריכות טורקיז, של שהייה בכפרים שבהם אנחנו (סוף סוף) הזרים היחידים, של אנשים טובים וחברותיים, ושל כל כך הרבה יופי. התחלנו בנסיעה ארוכה מגואטמאלה סיטי (שאליה בגענו בנסיעה של שעתיים מאנטיגואה), שם שכרנו את הרכב - חוויה כל כך

יושבת לבד בחושך, ליטרלי. ולא רק חושך - קור כלבים. כולם הלכו למסלול שעולה להר הגעש עצמו, ואני נשארתי בבייסקמפ, מחכה לראות את ההתפרצויות האדומות של הלבה הרותחת. זה עובד ככה. החזקים באמת יוצאים לפנות בוקר ועולים לבייסקמפ בהר אקטננגו, ומשם להר פואגו עצמו - זה ההר הפעיל. החזקים קצת פחות, עולים עם ג׳יפים לאותו בייסקמפ, שעה וחצי של טלטלה שלא ברא השטן, ועוד פחות משעה של הליכה מתונה, ואז הולכים לפואגו, שזה שעה וחצי ירידה תלולה ושעה וחצי עליה תלולה, מתקרבים עד כמה שאפשר ללוע ההר, ומשם

על הנסיעה לצ'יצ'יקסטננגו (מעתה צ'יצ'י) צה כתבתי בפוסט הקודם, עכשיו על הדבר עצמו. צ'יצ'י מפורסמת בשוק ענק וצבעוני בימי ראשון וחמישי. אנחנו, שחייבים להתחכם, החלטנו להגיע בראשון. האמת שקראתי פוסט של מישהו שגרם לי להחליט שיש שם יותר מה לעשות מרק השוק. התמקמנו בגסטהאוס שהיה המקום הכי מקומי שהיינו בו, במין מסעדה/מלון/אתר משפחתי, צמוד ל"מוזיאון המסיכות" ומתחת לגבעה שמקיימים בה טקסים של תפילות ומנחות. עלינו קודם כל לגבעה, היו שם שאריות של טקסים - אלתרים עם נרות, פרחים, מיני מנחות, צל