אש

יושבת לבד בחושך, ליטרלי. ולא רק חושך - קור כלבים.

כולם הלכו למסלול שעולה להר הגעש עצמו, ואני נשארתי בבייסקמפ, מחכה לראות את ההתפרצויות האדומות של הלבה הרותחת.

זה עובד ככה. החזקים באמת יוצאים לפנות בוקר ועולים לבייסקמפ בהר אקטננגו, ומשם להר פואגו עצמו - זה ההר הפעיל.

החזקים קצת פחות, עולים עם ג׳יפים לאותו בייסקמפ, שעה וחצי של טלטלה שלא ברא השטן, ועוד פחות משעה של הליכה מתונה, ואז הולכים לפואגו, שזה שעה וחצי ירידה תלולה ושעה וחצי עליה תלולה, מתקרבים עד כמה שאפשר ללוע ההר, ומשם אותו סיפור, רק הפוך. סה"כ 3 שעות קשות.

החלשים עולים עם הג'יפים ומחכים בבייסקמפ. זאת אני כמו שהבנתי. קרלוס הצטרף להליכה לפואגו ואני גם מקנאה אבל גם ממש רציתי ישלם, כאילו אם הוא הולך אז גם אני קצת שם.

מה שכן עשיתי זה הליכה שאמורה להיות קלה ממש - חצי שעה לכל כיוון לנקודת תצפית לראות את השקיעה. קל ממש זה לא היה, אבל התצפית היתה מהממת. העננים פרושים כמו שמיכת פוך עבה מתחתנו, ומעלינו עננים אחרים זזים בקצב בלתי נתפס, וההר מתגלה ונעלם לפי הקפריזיות שלהם. רגע אחד הוא בהיר לגמרי, דקות אחר כך לא יודעים שהוא שם. לא יודעים כלום, הכל לבן.

ההליכה חיממה אותנו, אבל בישיבה בתצפית אנחנו נזכרים שקר נורא.

עד כה, בשעות אחה"צ, ראינו ושמענו (ההר מדבר. בהתחלה חשבתי שאלה רעמים) את ההר מתפרץ, אבל ביום הוא רק פולט עשן - שזה גם מראה מהמם, אבל בלילה מגיעה הלבה...

התפרצות קטנה ראשונה מזכירה לי שאני לא יודעת איך לצלם את זה. המצלמה החדשה שלי עוד קשה לי.

אני מתאמנת על נחש הפנסים של היורדים מההר.

דבר ראשון שאני נזכרת - לשים על פוקוס ידני ולכוון אל האינסוף.

מה עם החשיפה? איך עושים את זה? מנסה את אחת התכניות - זה לא עובד.

מבינה שאין ברירה (או שיש אבל אני לא יודעת מהי) אלא לצלם על B - חשיפה ממושכת. אבל איך יודעים לכמה זמן? ניסוי וטעיה. בעיקר טעיה.

עכשיו מה, צריך לייצב את המצלמה איכשהו. אין ממש על מה.

ממקמת אותה על איזה עמוד - מזל שאין אף אחד בסביבה, כי אם נושמים לידה היא נופלת את כל הדרך למרגלות אקטננגו.

עכשיו נשאר רק לצלם. כלומר להתפלל שתהיה התפרצות ולהיות מספיק זריזה לתפוס את זה. אבל הבעיה שחושך, וכשההר סופסוף מתפרץ אני רוצה לזנק למצלמה אבל צריכה למצוא אותה בחושך ומפחדת להעיף אותה. מאחרת לכמה התפרצויות, באסה. בכל זאת, גם האפטר אפקט מדהים.

מזג האוויר הולך ומתקרר, אבל אני משתדלת להתעלם, יש לי משימה אז זה קל.

עכשיו, לכל האתגר הזה אני מוסיפה את הלכתוב כאן. כי סתם לשבת ולחכות שיתפרץ, יכול להיות מאד משעמם ומתסכל, מצד שני עד שאני קולטת שיש התפרצות וקמה, ומניחה את הטלפון ומזהה את העמוד עם המצלמה (חושך מוחלט, זוכרים?) ומזנקת עליה אבל ממש בזהירות - אני תופסת בעיקר את הנשורת שאחרי.

מה שמקים אותי זה הצעקות של האנשים הפזורים בנקודות שונות על ההר ומתלהבים מההתפרצות. מזל שיש אותם.

קרלוס והקבוצה חוזרים ואני (שהאמת קצת דאגתי שהם כל כך התעכבו) ישר התנפלתי עליו שיסדר לי עמדה טובה להעמיד את המצלמה. כולם, חוץ מקרלוס הגיעו מותשים ברמה של - תכף אני מת - חוץ מקרלוס שעשה אותי ממש גאה כשהסתבר שהוא הלך ראשון כל הדרך למרות גילו הכפול (ויותר) מהאחרים.

(את החוויות שלו ואת התמונות שצילם ראיתי/שמעתי רק למחרת)

בין התפרצות להתפרצות אכלנו ארוחת ערב, ודי מהר אחר כך הגיעו עננים כבדים שכיסו הכל. חיכינו על 1 בלילה שיתפזרו, אבל הם התישבו טוב טוב ושכנעו אותנו ללכת לישון, לא לפני שפיצוץ ענק, קצת שונה מהקודמים שנשמעו כמו רעמים - הרעיד אותנו. אבל לא ראינו כלום והתבאסנו.

בלילה, שייזכר בשבילי כלילה שלא נגמר, כי לא נרדמתי ובכל פעם שהייתי צריכה לצאת הייתי צריכה לדרוך על כולם, ובחוץ היה רטוב - מענן, או מגשם, או גם וגם, ובסופו של דבר ישנתי איזה שעתיים בקושי.

מתישהו באמצע הלילה היתה כנראה התפרצות ענקית כי שמענו רעש מתגלגל כל כך גדול שראיתי את כל הישנים כולם קופצים משקי השינה בבהלה. אבל זהו, הענן החליט שראינו מספיק. גם מי שהתעורר ב 5 לזריחה ראה רק ענן כבד וחזר לישון. רק שעה שעתיים אחר כך התחיל להתבהר וראינו שוב את ההר המדהים הזה פולט שוב עשן אפור כהה...

לא פחות מדהים היה היער המכושף שנסענו בו כדי להגיע אל ההר. בהלוך - עלייה שלהגיד עליה "קופצנית" זה לתת לה מחמאה, בואו נגיד שהגעתי למעלה עם צרבת קשה מרב שהתערבב לי האוכל בבטן... בחזור - אחרי הגשם, זה נע בין גלישה לקפיצה, אבל בירידה תמיד קל יותר