ירוק

יומני היקר, כמעט שבוע שלא כתבתי.

זה היה שבוע עמוס שבו נסענו (עם רכב שכור, כמו הילדים הגדולים שאנחנו) ל Altas Verapas, אזור הררי שנקודה אחת בו מהווה אולי את היעד התיירותי מספר אחת בגואטמאללה, אבל כל השאר ממש לא מתוייר. שבוע של נופים וטבע עוצר נשימה, של רחצה בבריכות טורקיז, של שהייה בכפרים שבהם אנחנו (סוף סוף) הזרים היחידים, של אנשים טובים וחברותיים, ושל כל כך הרבה יופי.

התחלנו בנסיעה ארוכה מגואטמאלה סיטי (שאליה בגענו בנסיעה של שעתיים מאנטיגואה), שם שכרנו את הרכב - חוויה כל כך שונה מלשכור רכב ביעדים אירופאים שאת מרגישה שרק מחפשים איך לדפוק אותך - ויצאנו צפונה. גואטמאללה סיטי עיר ענקית מרושתת במערכת פקקים אינסופית. יותר משעה רק לצאת מהעיר. אחרי כמה שעות הגענו ל San Juan Chamelco, אחד הכפרים ב Altas Verapas שבו קבענו את הבסיס שלנו לטיולים בסביבה. מספיק קרוב ל Coban, העיר המרכזית באזור, מספיק רחוק לשקט שחיפשנו. ככל שהתקרבנו לכפר הנופים הלכו והשתפרו, וידענו שבחרנו טוב. יער מקסים, גבעות עגלגלות, איזה יופי!

ביום הראשון הסתפקנו בקרוב, ביום השני נסענו נסיעה ארוכה ועוצרת נשימה לחור אמיתי ויפהפה שנקרא Hun Nal Ye - (אלוהים של הירח). 10 קילומטרים אחרונים היו בדרך עפר מלחיצה ממש. בהתחלה חשבנו להשאיר את הרכב ולקחת טוקטוק, אבל אז עבר איזה ילד נהג טוקטוק שאמר - אל תדאגו, זה תכף משתפר - והוא צדק, זה אכן השתפר. מ"בלתי עביר" ל"ממש גרוע", אבל עברנו מספיק כדי לא לרצות לחזור, ובאיזשהו שלב זה כבר באמת השתפר.

המראה הראשון שנגלה לעינינו היה מאכזב ממש. אגמון קטן במין צבע ירקרק, לא נקי במיוחד, ולצידו בריכה בנויה (תכלת כמובן). נפלנו? אז זהו, שלא. ממש ממש לא. הליכה של קילומטר בתוך יער מקסים הביאה אותנו לסדרת בריכות טורקיז מהמם, מפל, סנוטה - איזה יופי. עשינו סיבוב קצר לראות את כל היופי הזה וחזרנו להתרחץ בבריכה הכי גדולה ויפה. ואז - גשם. גם ככה מזג האוויר קריר, ולהיכנס למים דורש תעוזה, אז בגשם? כן! כולל אומגה כיפית למים - עוד פעם ועוד פעם - הרגשתי בת 8. וככל בת 8 התעקשתי גם על האומגה הגדולה יותר על ההר ועל האבובים (25 דקות של כמעט עמידה במקום - אבל איזה יופי). וקרלוס, בכל נקודה כזאת - עושה פרצוף, מסתייג, משתכנע, ונהנה.

הנסיעה חזרה, למרות היופי המהמם, כבר היתה מתישה, ואת הבוקר הבא לקחנו יחסית באיזי, אבל בהמשכו נפרדנו מהכפר ונסענו ל Lanquin - הכפר הסמוך ל Semuc Champey, האתר המפורסם שבו "הנהר זורם מתחת לאבן" ומסתכם בבריכות טורקיז יפהפיות עם מים שקופים שקופים.

אבל עוד לפני כן, חוויה בלתי צפויה. עשינו סיבוב קטן בכפר "שלנו", ככה להיפרד, זה היה יום ראשון, ופתאום - תהלוכה! מה זה תהלוכה, כל הכפרים מכל האזור הגיע דווקא לכאן לאיזה ארוע נוצרי, מיסה כלשהי, אבל מה איכפת לנו, איזה הזדמנות בשבילי שזה פתאום לגיטימי לגמרי לצלם!

כשאנחנו מגיעים ללנקין, לחדר שלנו על הנהר, אנחנו מגלים שהבעלים של המקום הוא ברזילאי ממנאוס שהתחתן עם בת המקום. זה אולי הברזילאי הראשון שאנחנו פוגשים, וזה חמוד.

למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לסמוק שמפיי. חיכינו ליום שני ואנחנו מגיעים ראשונים, הכל כדי להנות מהמקום ריק ככל האפשר. תחנה ראשונה - המיראדור. תצפית לעבר הבריכות. עלייה של חצי שעה ביער מדהים (אני יודעת שאני חוזרת על זה, אבל היערות באמת משגעים, ולכל אחד אופי שונה, צמחייה שונה) ואנחנו מגיעים (ראשונים!) אל המיראדור, שם, בצעד האחרון עוקף אותנו ישראלי נחוש אחר :-)

המראה, כצפוי, ואו, אבל אני כבר לחוצה לשחות בתוך הטורקיז הזה, ואנחנו גולשים ביער בחזרה לבריכות. אני מקווה שהתמונות ידברו בשבילי, כי חוץ מלהגיד שזה אולי אחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם ever, אין לי מה להגיד.

אבל - כן, יש אבל. בסמוק שמפיי היתה לנו החוויה השלילית האנושית הראשונה בטיול הזה. ואני מקווה האחרונה.

לא משהו ענק. משהו שבהודו קורה כל הזמן, 10 פעמים ביום. אבל מה, שם ידענו לצפות לזה, וכאן זה הפך למפח נפש של ממש. כאילו - זה ממש חרבן לנו כמה שעות של מצברוח.

זה התחיל כשהגענו (עם האוטו, זה שקר שזאת דרך עפר גרועה. טוב לא שקר, רק מידע לא עדכני), ואיזה ילדה ששאלנו בדרך אמרה לנו שמהנקודה הזאת אי אפשר להמשיך עם אוטו, כך שחנינו, תמורת תשלום כמובן, בסכום שהיה פי 5 (אמיתי, לא כביטוי) ממה שהתגלה אחר כך כחנייה הרשמית, אולי 100 מטר קדימה.

בקטנה, נכון?

אבל בדרך חזרה ראינו מישהו שמארגן טיול אבובים, וסגרנו איתו כמו שכבר ידענו, חצי שעה, 50 קצאל. ודקה אחרי ששילמנו הוא שלח איתנו "מדריך" אחר שאחרי 5 דקות על הנהר (אמיתי, לא כביטוי) אמר לנו - זהו, המסע הסתיים. קרלוס התחיל להתווכח איתו, אבל יצא, ואיכשהו המרדנית שבי (לא זוכרת שאי פעם היתה כזאת) פשוט המשיכה במורד הנהר, (עד שפתאום נבהלתי שאולי תכף מפל ענק) ואז הם היו חייבים לבוא אחרי. זה קנה לנו עוד 5 דקות במורד הנהר (מסתבר שלא היה מפל ענק), ויותר מכועסים היינו כל כך כל כך מאוכזבים, ומבואסים.

שני תרגילים הכי ישנים בספר, הכי צפויים, הוציאו אותנו משלוותנו. אבל זהו, שהם לא היו צפויים. בעוד שבהודו (וגם בישראל mind you) אנחנו תמיד על המשמר - מי בא לדפוק אותנו, כאן היינו נטולי התנגדויות, מאמינים, סומכים. אופסי.

עכשיו יש שתי אפשרויות. אחת להיכנס למוד התגוננות. שתיים, לברך שהעשרנו שתי משפחות עניות ב 60 שקל, ולהודות שאיזה יופי שזה הפתיע אותנו, כי זה אומר כמה נעים פה.

מה הייתם בוחרים?

אנחנו כמובן בחרנו לעבור למוד התגוננות.

סתם.

תודו שזה היה טויסט.

אבל נחזור רגע לטיול שלנו. באותו היום חזרנו חצי הדרך לגואטמאללה סיטי וישנו בבית פשוט בכפר קטן ליד ה Biotiop de Quetzal, שזה בערך המקום היחיד בגואטמאלה לא לראות קצאל (הציפור הלאומית). כלומר, שאפשר לנסות לראות וכנראה לא להצליח.

מהחדר (ומהמיטה) היה לנו נוף מדהים אל ההרים והיער, ולמחרת צללנו לתוך הנוף הזה שהתגלה כעוד יער שונה, מלא עצים ענקיים, עטופים בברומליים וסחלביים למיניהם, שרכים עצומים, ופטריות, וטחב ירוק מטריף.

אפילו לא חיפשנו קצאלים.