בלוג

אני לא אוהבת עיירות גולשים. הנה אמרתי את זה. הבנתי את זה פעם ראשונה לפני שנים בפיליפינים, זה התחזק במרוקו, אחר כך במקסיקו ועכשיו זה סופי. זה שהם מסתובבים להם בלונדינים וזחוחים, עם ריבועים בבטן וגלשן ביד, מילא. זה שהן גולשות עם חוטיני שחושף ישבנים מושלמים, כואב, אבל (בשלב זה של החיים) פחות. מה שאני לא יכולה לסבול זה את הרעש, לא רק האודיטורי. כמה דאווין, כמה שתלטנות. זה נראה אותו דבר בכל מקום בעולם. אני לא יודעת אם אני בפיליפינים או בניקרגואה. כל המלונות, ההוסטלים, המסעדות בבעל

הפארק הרשמי הנוסף שתכננו בקוסטה ריקה היה Rio Celeste - הנהר הכחול. אבל לפני כן, עשינו עצירה בחווה באמצע הכלום והכלום היה כל כך משהו, שנשארנו שם שני לילות, ואם לא היינו מוגבלים בזמן כנראה שהיינו נשארים יותר. כמה בקתות ביער ומשפחה מקומית מקסימה שמנהלת אותן. מתעוררים לקול הקופים והציפורים, והקולות שלהם מלווים אותנו כל היום. נותר רק לשבת על המרפסת ולצפות בהם, וזה רוב מה שעשינו. חוץ מלהתפתות לטיול סוסים ממש לא מוצלח. קרלוס מאד אוהב סוסים ולאור זאת שהוא בא איתי לעשות אומגות - שזה מ

איך רציתי להגיד (בהתנשאות כמובן) "בקוסטה ריקה לא היינו". הרי הטבע לא מכיר גבולות ופנמה (מדרום) וניקרגואה (מצפון) לא פחות עשירות בטבע יפהפה מקוסטה ריקה, ולפחות ניקרגואה אותנטית יותר, ופחות תיירותית, וזולה הרבה הרבה יותר... אז רציתי. במציאות, אחרי 5 ימים באומטפה, וחפירות מעמיקות בגוגל, הבנתי שהטבע הפראי ביותר בניקרגואה נמצא דווקא בצפון, שעות ארוכות מאיפה שאנחנו נמצאים (לא שיש טענות לאומטפה, עליו כתבתי בנפרד), וקוסטה ריקה לעומת זאת נמצאת ממש ממש מעבר לפינה, 40 דקות נסיעה, ואפשר

טיסה קצרה מעבירה אותנו מגוטמאללה לניקרגואה. נישאר לנו פחות מחודש למסע ואנחנו מתכננים להקדיש 19 יום ממנו לניקרגואה. מה בתכנית? לשכור רכב (בעיקר בגלל המזוודה המכובדת שלנו) ולטייל מדרום למנגואה כשההיילייט אמור להיות אומטפה - אי שבנוי משני הרי געש (האחד רדום והשני מנקר) ויושב בתוך אגם געשי ושם אנחנו מתכננים רביצה ארוכה שתופרע רק על ידי הרצון של קרלוס להגיע לחוף הפסיפי ולגלוש שם. אחרי שויתרנו על אל סלבדור ושבמקסיקו לא ממש צלח העניין הזה של הגלישה, אנחנו מקווים שכאן יהיה יותר מוצלח