ניקרגואה, חלק ב'

אני לא אוהבת עיירות גולשים. הנה אמרתי את זה. הבנתי את זה פעם ראשונה לפני שנים בפיליפינים, זה התחזק במרוקו, אחר כך במקסיקו ועכשיו זה סופי.

זה שהם מסתובבים להם בלונדינים וזחוחים, עם ריבועים בבטן וגלשן ביד, מילא. זה שהן גולשות עם חוטיני שחושף ישבנים מושלמים, כואב, אבל (בשלב זה של החיים) פחות.

מה שאני לא יכולה לסבול זה את הרעש, לא רק האודיטורי. כמה דאווין, כמה שתלטנות. זה נראה אותו דבר בכל מקום בעולם. אני לא יודעת אם אני בפיליפינים או בניקרגואה. כל המלונות, ההוסטלים, המסעדות בבעלות זרים, כולם מדברים אנגלית/צרפתית/אוסטרלית (כן, יש שפה כזאת) בקול רם מדי, והמקומיים נדחקים עד כדי בלתי נראים. נכון, זה משפר את החיים של אלה שמצליחים להשתלב, אבל אני אהיה רגע אגואיסטית - אני רוצה להרגיש בניקרגואה! ואני רוצה לשבת לאכול במסעדה מקומית, ואני בעיקר רוצה לעשות את זה כשאני שומעת את עצמי.

זהו, פרקתי.

אבל האמת, שלפחות בחלק מהמקרים, מספיק לעלות על האופנוע ששכרנו לנסוע 10 דקות ולהרגיש שוב בניקרגואה. היום למשל אכלנו סביצ'ה מגיגית. ובכלל, יש ים (ויש בריכה), אז על מה אני מתלוננת.

אבל אם כבר אתם כל כך אמריקאים, ושמתם בריכה במלון, ומזגן בחדר, אפשר בבקשה מים חמים במקלחת?!?!?!?

יומיים אחרונים אנחנו בגרנדה. מה אני אגיד, זו עיר יפה ומפורסמת שאיכשהו לא נגעה בלב שלנו. הלכנו הלוך וחזור ברחובות ולא מצאנו את עצמנו. זה גם היה המקום הראשון שלא חשנו בטוחים. אחר כך אמרו לנו שממש בטוח שם, אבל זאת היתה התחושה שלנו. תכננו לעשות סיור בסירה לאיים הקרובים, אם לא בשביל היופי, בשביל להעביר את הזמן. בסוף אפילו את זה לא עשינו...

יאללה, בליז!