הנהר הכחול, התעלה השחורה, והירוק

הפארק הרשמי הנוסף שתכננו בקוסטה ריקה היה Rio Celeste - הנהר הכחול. אבל לפני כן, עשינו עצירה בחווה באמצע הכלום והכלום היה כל כך משהו, שנשארנו שם שני לילות, ואם לא היינו מוגבלים בזמן כנראה שהיינו נשארים יותר. כמה בקתות ביער ומשפחה מקומית מקסימה שמנהלת אותן. מתעוררים לקול הקופים והציפורים, והקולות שלהם מלווים אותנו כל היום. נותר רק לשבת על המרפסת ולצפות בהם, וזה רוב מה שעשינו. חוץ מלהתפתות לטיול סוסים ממש לא מוצלח. קרלוס מאד אוהב סוסים ולאור זאת שהוא בא איתי לעשות אומגות - שזה ממש משהו שהוא לא היה עושה, החלטתי לזרום על הטיול סוסים. לקח לי בדיוק שתי דקות מאז שעליתי על הסוס כדי להיזכר כמה אני לא אוהבת את זה. למי שלא יודע לרכב, זה לא כיף, ולי זה פשוט סבל. כואבות לי הברכיים, כואב לי הגב, הציצים שלי קופצים כמו פסיכים, הסוס אף פעם לא נשמע לי, ואולי בגלל זה שוכח שאני שם - נצמד לשיחים שוקרניים, עובר מתחת לעצים נמוכים. אם לא הבנתם - לא נהניתי. באופן מפתיע, גם קרלוס לא נהנה, אבל מסיבות אחרות - זה היה סיבוב מאעפן.

רק לפרוטוקול - הוא מאד נהנה בטיול אומגות!

אבל שני דברים כבשו אותנו שם, יוקי, האישה שמנהלת את העסק שממש נהיתה חברה, והטוקנים שהתעופפו מעלינו בשעות ארח הצהריים. תארו לכם כמה התאכזבתי כשבטעות, מרב התלהבות לפנות מקום בכרטיס הזיכרון ולהמשיך לצלם - מחקתי בטעות את כל התמונות מאותו היום, גם טיול הסוסים (לא נורא) וגם המון טוקנים :-(

בערב אנחנו יושבים עם יוקי ומדברים איתה על התוכניות שלנו ועל המקום שלה. היא מספרת שמבחינתה זה יתרון שהם נמצאים על דרך עפר שקשה להגיע זה מסנן לה את האנשים שהיא לא מעוניינת בכל מקרה שיגיעו. אז אנחנו מתייעצים איתה על לאן כדאי לנו לנסוע, אם יש עוד דברים שאפשר לעשות בדרך, אם שווה להגיע לריו סלסטה. בסוף השיחה הזאת אנחנו כבר לא בטוחים שזה היעד הבא שלנו אבל כן מחזירים לשולחן הדיונים עוד שני יעדים שחשבנו עליהם והחלטנו שהם רחוקים מדי Cano Negro ו Boca Tapada יוקי ממליצה מאוד מאוד על שני היעדים האלה שהם קצת יותר רחוקים. למרות שכבר ברור לנו ש Rio Celeste הוא לא חובה, אנחנו מזמינים לינה בסביבה, אבל דואגים שזה יהיה במיקום שבשטח שלו עובר הנהר, כלומר שגם אם לא נלך לשמורה נוכל להשתכשך במים הכחולים ולסמן וי גם על האטרקציה הזו. למחרת אנחנו יוצאים לכיוון Volcano Tenorio שזה הפארק ששם נמצא הנהר המפורסם. אנחנו נוסעים בדרך הארוכה כי יוקי אומרת שזאת דרך יותר יפה והיא באמת יפייפיה. אנחנו מקבלים תצפית על כל הרי הגעש - Santa Maria, Miravalles ואפילו Arenal המפורסם. נוף מאוד פראי ויפה משולב בפסטורליה של כפר והרגשה מאוד מקומית. אנחנו מגיעים ל Bijagua שזאת עיירה שממוקמת במקום מאוד מאוד יפה ושממה שהבנו בשנים האחרונות סללו שם כבישים טובים והתיירות מאוד מאוד התפתחה והעיירה קצת שינתה את האופי שלה. אנחנו שוקלים לעצור ולעשות איזה סיור מודרך שבו רואים חיות, אבל מבינים שאם בשעה וחצי רואים את כל החיות - זה אומר שמישהו שם אותן שם, ןזה בעצם סוג של גן חיות. אנחנו מוותרים, חולפים על פני השמורה וממשיכים לעיירה עוד יותר קטנה שנקראת Katira, שם נמצא המקום שאנחנו ישנים בו שהוא לא רק מלון אלא גם יש עושים כל מיני טיולים ואטרקציות ואני כמובן רוצה (ומקבלת) חוויה מתוקנת של Tubing. לא סתם טיובינג זה טיובינג בנהר הכחול! הטיול לא מאכזב הפעם, אנחנו מקבלים אבובים ראויים לשמם גדולים נפוחים ויוצאים למסלול של שעה וחצי במים הכחולים למסלול שכולל גם קטעים שקטים וגם קטעים מאתגרים ונהנים מכל רגע עם המדריך המתוק שלנו אנדי. וכן, אם שאלתם, גם קרלוס שבדרך כלל לא מתלהב מהשתוללויות כאלה נהנה, ואפילו מאוד.

בימים שלנו בקוסטה ריקה ובמפגשים עם המקומיים, אנחנו שמים לב שכל בן אדם מקומי שאנחנו שואלים לגבי Cano Negro נדלק לו איזה אור בעיניים והוא מדבר על המקום בחיוך ואנחנו משתכנעים שאנחנו צריכים להגיע לשם. מזהירים אותנו מנסיעה של 3 שעות בגלל הכביש הגרוע ואנחנו מחליטים לפתוח את הבוקר בביקור בשמורת Volcano Tenorio (כי אנחנו כבר כאן) ומשם לנסוע ל Cano Negro.

הביקור בשמורה קצת מאכזב למען האמת. זה קצת לא פייר היום. רואים את התמונות של החלקים הכי אטרקטיביים בכל מקום, ואז מגיעים, וזה...נו, בדיוק כמו בתמונה, וכמובן פחות מלהיב.

הנקודה הכי מעניינת בנחל זה איפה שנפגשים שני הנחלים. לנחל הזה יש סיפור. המים שלו הם לא סתם כחולים כמו מים שקופים כאלה נקיים מאוד וצלולים אלא יש סיבה שהם כחולים. אני כמובן לא יודעת להסביר את הכימיה של הסיפור אבל מדובר בשני נחלים שיש בהם מינרלים שונים וכשהם נפגשים נוצר צבע כחול, ממש כחול סמיך. אז החלק הכי מעניין בפארק לדעתי זה החלק שבו רואים שני נחלים עם מיים רגילים לגמרי, ואז הם נפגשים ומתמזגים אחד בשני ופתאום הצבע שלהם הופך לכחול וזה באמת משהו מיוחד. אבל מעבר לזה המסלול הוא מסלול לאורך נחל יפה ככל שיהיה אין פה איזה משהו שלא ראינו לפני כן אבל לא מתלוננים. הנחל יפה, היער יפה ויש פטריות ועצים גבוהים - כל מה שאנחנו אוהבים. אנחנו מסיימים את המסלול יותר מהר ממה שציפינו ואנחנו יוצאים ל Cano Negro.

כבר ביציאה לדרך אנחנו רואים עצלן! זאת היתה אחת החיות שרצינו לראות ועדיין לא פגשנו, אז כבר הרגשנו שאנחנו במסלול הנכון.

הנסיעה, למרות שהיא לא קלה כי רובה על דרך עפר היא לא רק נסבלת היא אפילו מהנה כי הדרך עוברת בתוך כפרים ואנחנו רואים, לא בפעם הראשונה אבל עדיין נהנים לראות את חיי הכפר האותנטיים של קוסטה ריקה.

בקניו נגרו מה שמקובל לעשות זה טיול בסירה לאורך הנהר וצפייה בחיות שהרי בשביל זה הגענו לקוסטה ריקה. אנחנו מחפשים ומוצאים כל מיני חברות שעושות את הסיור הזה אבל אנחנו בין השורות מזהים איש בשם רוברטו שיש לו שם בית פשוט להשכרה ושהוא גם עושה טיולי סירות. לא מפורסם, לא מפרסם, אבל מקבל המלצות מאנשים שהיו שם. אנחנו יוצרים איתו קשר וסוגרים איתו גם לינה וגם סיור בנהר.

כשאנחנו מגיעים לכפר אנחנו פוגשים את רוברטו ואשתו בבית שהזמנו שהוא בית Tico טיפוסי. טיקו זה הכינוי של הקוסטה ריקנים. הבית מאובזר כמו בית שחיים בו אבל רוברטו, שהוא יליד המקום וחי בו הרבה שנים, ואשתו חיים ב Upala שנמצאת בערך שעה משם והם מגיעים לשם לעיתים לסופי שבוע. יצא שהגענו לשם בסוף שבוע ולכן זכינו לפגוש אותם.

הם קיבלו אותנו מקסים והזמינו אותנו להצטרף אליהם לסיבוב דייג בסירה. לקרלוס התאים אבל אני הייתי מותשת וממש חששתי לשבת באיזה גיגית ולהיות נחמדה ולהתעייף מהספרדית, אבל רוברטו משכנע אותי לבוא ואני מחליטה לצאת וטוב שכך. הסירה היא אותה סירה שלמחרת אנחנו אמורים לעשות איתה את הסיור ואנחנו בעצם מקבלים חלק מהסיור של מחר כבר באותו יום, ובנוסף אנחנו מגיעים לאיזה פינה ששם כל אחד לוקח חכה ואנחנו יושבים ומדברים ודגים איתם, ומצליחים לדוג יותר משניהם, אני ודון קרלוס שהופך לאלוף הדייגים. בערב הם גם מזמינים אותנו לאכול איתם את הדגים שדגנו אבל אנחנו מוותרים כי באמת עייפים וההתחברות הזאתי ככל שהיא תהיה נחמדה היא גם מעייפת. במקום זה אנחנו הולכים למסעדה שמגישה לנו את אחת הארוחות הכי טעימות שאכלנו אני חושבת בכל הטיול הזה או לא רחוק מזה וממש ממש בזול. בכלל החלקים הפחות מתויירים, הם ממש לא הקוסטה ריקה היקרה שכולם מזהירים ממנה היא זולה לנו יותר מניקרגואה!

למחרת אנחנו קמים ממש מוקדם ויוצאים כבר בשש לסיור. הסיבה שאנחנו יוצאים מוקדם זה גם כדי כמובן לראות יותר חיות אבל גם כי זה כבר היום שאנחנו אמורים לחזור לניקרגואה - 3 וקצת שעות נסיעה משם. אנחנו רואים קצת פחות ציפורים ממה שציפינו ומופתעים כשמבינים שכנראה הן דווקא מעדיפות את שעות אחר הצהריים. רוברטו עושה שמיניות באוויר כדי לקרב אותנו לחיות וכדי שאני אצליח לצלם אותן. הן די רחוקות ואין לי את העדשה הארוכה יותר ולכן אני קצת מוותרת על הצילום אבל רוברטו כל כך מתאמץ שאני מוצאת את עצמי מצלמת רק כדי שהוא יהיה מסופק שהוא הצליח להביא אותי ושאני שמחה. אנחנו רואים לא מעט תנינים, ממש הרבה איגואנות הם פשוט תלויות על כל העצים קופים וכמובן ציפורים בלי סוף. אבל מה שהכי תופס אותי הוא הנהר עצמו. הוא אמנם נקרא שחור אבל הוא חום לגמרי. ממש נהר שוקולד. כשראיתי אותו בתמונות שאלתי את עצמי - מה כל כך יפה בנהר שנראה כל כך בוצי ולא אטרקטיבי אבל כשאנחנו שטים בתוכו הוא מדהים. הוא חלק כמו מראה וכל הנוף והציפורים והעצים והחיות משתקפים בו. זה יוצר מראה עוצר נשימה ממש.

רוברטו לוקח אותנו לכל מיני פינות שהוא מכיר (בדרך כל מי שאנחנו רואים צועק לו שלום) כמו שני עצים ששם נמצאים הגוזלים של הקורמורנים והאמהות שלהם מביאות להם אוכל. אפשר לראות אותם ממש עפות משם, חוזרות עם אוכל ומאכילות אותם כשהגוזלים ממש מכניסים את המקור וחצי מהצוואר שלהם לתוך הלוע של האמא. זה ממש מרתק ומרגש לראות. מתחת לעצים שוחים להם בנחת תנינים ומחכים לאסון.

בסוף המסלול אנחנו נפרדים מרוברטו ואשתו בחיבוקים ונשיקות, מקבלים מהם אננס עצום לדרך, ורוברטו ממשיך בתפקידו גם הלאה וממליץ לנו על נקודה בדרך ששם אפשר לראות שתי חסידות מזן נדיר מקננות על עץ גבוה.

זהו, תם פרק קוסטה ריקה בהצלחה יתרה. אלה היו חמישה ימים עמוסים אבל מלאים בכל טוב. נהנינו מכל רגע והיינו מבסוטים בענק על ההחלטה להגיע שלא נותר ספק שלוקחת בענק בטן גב לעוד חמישה ימים באומטפה או בחוף.