ניקרגואה, חלק א'

טיסה קצרה מעבירה אותנו מגוטמאללה לניקרגואה. נישאר לנו פחות מחודש למסע ואנחנו מתכננים להקדיש 19 יום ממנו לניקרגואה. מה בתכנית? לשכור רכב (בעיקר בגלל המזוודה המכובדת שלנו) ולטייל מדרום למנגואה כשההיילייט אמור להיות אומטפה - אי שבנוי משני הרי געש (האחד רדום והשני מנקר) ויושב בתוך אגם געשי ושם אנחנו מתכננים רביצה ארוכה שתופרע רק על ידי הרצון של קרלוס להגיע לחוף הפסיפי ולגלוש שם. אחרי שויתרנו על אל סלבדור ושבמקסיקו לא ממש צלח העניין הזה של הגלישה, אנחנו מקווים שכאן יהיה יותר מוצלח, וגם אני הפעם יודעת שאלה ימים אחרונים ולא אכפת לי לכבות את המנוע ולשבת כמה ימים על החוף.

בקיצור, בתכנית - בטן גב.

אה, וניקרגואה גם אמורה להיות המדינה הכי זולה באזור, אז כף.

אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל אנחנו מגלים לשכור רכב בניקרגואה זה לא פשוט וממש לא זול. הרכבים מוצעים ללא ביטוח בסיסי והתוספת משלשת את המחיר ועדיין משאירה אותנו מאד חשופים לתביעות צד ג'. מישהו אחר אולי היה מתעלם, אבל אני לא מישהו אחר. לצערי לפעמים. מה גם שחיכינו לרגע האחרון (הנסיון ממקסיקו וגואטמאללה הראה שאין שינוי במחיר) והמחיר קפץ דרמטית.

אבל מה שהכריע את הדיון היה הזמן שהשקעתי באותיות קטנות של חברות השכרה וחברות ביטוח ופשוט הותשתי. אנחנו בהחלט יודעים להסתדר בלי רכב, גם אין לנו תכניות טיול גרנדיוזיות, נסתדר.

זה משנה טיפה את התכניות כי ההגעה לאומטפה תיקח יותר זמן, אבל אנחנו נוחתים ונוסעים יש ל Apoyo - אגם אחר, נחשו מה? געשי, שכולו שמורת טבע ולכן מאד מאד שמור. אין בו כפרים אלא רק כמה מלונות/ריזורטים יחסית בוטיקיים. בדרך כלל מגיעים אליו לטיול יום מגרנדה (האנטיגואה של ניקרגואה) אבל אנחנו נוחתים בו ליומיים של שלווה. המים צלולים להפליא ומסביב הכל ירוק. בבוקר מעירות אותנו שאגות הקופים וכל שאר היום - ציפורים. ספוילר - זה ימשיך ככה בכל ניקרגואה.

אחרי יומיים אנחנו נוסעים לאומטפה. באומטפה חי ארז, אח של אלון שעובד עם קרלוס, ועוד קהילה קטנה של ישראלים. הוא מחבר אותנו לנהג מונית שייקח אותנו עד המעבורת ויסכים לשמור לנו את המזוודה (יש!), לנהג אחר בתוך האי, למישהו שמשכיר אופנועים, ולמעשה גם למישהו שיש לו מקום לישון שהוא שולח לקרלוס כבר לפני חודשים וקרלוס שוכח מזה, ובקטע קרמתי אני מזמינה לנו ב Airbnb את אותו המקום. אבל הוא בעיקר מזכה אותנו בהרבה כבוד (ובניקרגואה זה גם אומר מחירים טובים) - "חבר של ארז זה חבר שלי!".

החיים באי מאד שלווים, ואפשר להבין למה זרים שרוצים להתרחק מהכל מוצאים את עצמם שם. האגם ענק ואומרים שנקי אבל בגלל התחתית הבוצית שלו הוא לא נראה ככה והוא פחות מזמין (אותנו לפחות). באי אפשר לטייל לכמה מפלים/מעיינות (שלא ממש מרגשים אותנו בשלב הזה), להתמנגל עם התיירים הצעירים בברים רועשים (פחות אנחנו), לעשות טרק לאחד מהרי געש שבראשו יש אגם (אגם על הר שהוא אי בתוך אגם, תודו שזה מגניב) - אבל חתיכת טיפוס קשוח לנו מדי, לעשות טיול בקיאק (כבר עשינו מספיק), או לנסוע באופנוע מצד לצד של האי (לא קל בדרכים המשובשות), או לעשות כלום. אז כמתוכנן, בחרנו בכלום.

בנקודה הזאת אנחנו טיפה מאוכזבים (בעיקר קרלוס) מרמת הנוכחות של בעלי חיים בטיול הזה. נכון, ראינו המווון ציפורים, וכמה תנינים, ואנחנו שומעים את הקופים כל הזמן, וחרקים לא חסר, והתרנגולים והכלבים ללא ספק כאן ודואגים להעיר אותנו כל לילה, אבל הציפיות ממרכז אמריקה היו שכל בוקר יבקרו אותנו בחדר זנים שונים של איגואנות, קופים, טוקאנים וחיות שאנחנו אפילו לא יודעים את שמן, ו...לא. אני נרתמת למשימת חיפוש החיות ומגלה שלמעשה אומטפה זה המקום עם הכי הרבה סיכוי לראות חיות בחלק הזה של ניקרגואה. הג'ונגלים האמיתיים הם בצפון ובמזרח - שעות של נסיעה מכאן.

אז החלטנו ללכת על טיול בקיאק לנהר (שבהמשך התברר שזה לא ממש נהר) עם מדריך שמכיר את הצמחייה ובעלי החיים. קצת דומה למה שעשינו בהולבוש. זאת התגלתה כהחלטה מעולה - בסוף. בהתחלה זה הרגיש כמו טעות, כי ברגע שהתישבו בקיאק התחיל גשם קל שהלך והתחזק ככל שהמשכנו בחתירה. אבל כמו רב הגשמים כאן הוא גם הפסיק אחרי כ 20 דקות. הנהר (שהוא לא נהר) היה יפהפה, ונסטור, המדריך הצביע להמון, נו, טוב, ציפורים, אבל גם איגואנה, נחש, ועטלפים. אבל מבחינתי הדבר הכי יפה היה הנהר עצמו. סיימנו את הטיול, כמתוכנן, בשקיעה היפהפיה, והחתירה חזרה, בחושך (כ 40 דקות), היתה מאתגרת - פחות בגלל החושך, יותר בגלל האין כוח. כבר תוך כדי הטיול החלטנו לחזור עליו למחרת, הפעם לבד. בפעם השניה האתגר היה הרוח החזיתית, אבל אמרנו - נגיע עד איפה שנגיע, ובכוחות משותפים הגענו עד הסוף, והיה מקסים לא פחות. הפעם גם ראינו תנין.