קפיצה קטנה לקוסטה ריקה

איך רציתי להגיד (בהתנשאות כמובן) "בקוסטה ריקה לא היינו". הרי הטבע לא מכיר גבולות ופנמה (מדרום) וניקרגואה (מצפון) לא פחות עשירות בטבע יפהפה מקוסטה ריקה, ולפחות ניקרגואה אותנטית יותר, ופחות תיירותית, וזולה הרבה הרבה יותר... אז רציתי.

במציאות, אחרי 5 ימים באומטפה, וחפירות מעמיקות בגוגל, הבנתי שהטבע הפראי ביותר בניקרגואה נמצא דווקא בצפון, שעות ארוכות מאיפה שאנחנו נמצאים (לא שיש טענות לאומטפה, עליו כתבתי בנפרד), וקוסטה ריקה לעומת זאת נמצאת ממש ממש מעבר לפינה, 40 דקות נסיעה, ואפשר למצוא בצפון שלה שתי שמורות מוכרות ותיירותיות, וכנראה עוד הרבה מקומות יפים ופחות מתויירים.

אז החלטנו, קופצים ל 5 ימים לקוסטה ריקה. ומה עם הבטן גב שתכננו באומטפה ופופויו הניקרגואיות – יזכו ל 5 ימים בכל אחת מהנקודות. לי נשמע פייר.

הנסיעה לגבול עברה חלק עם ידידינו מרטין נהג המונית, ומעבר לגבול מחכה לנו הרכב שהזמנו, והנה אוטוטו אנחנו שם.

אבל לא. בכניסה למעבר הגבול תור בלי סוף. קצת כמו מעבר טאבה בפסח, וזז לאט לאט (קצת כמו מעבר טאבה בפסח). אבל כשסיימנו את התור בשמש ונכנסנו לאזור התור בצל, הפתעה. טובה הפעם. לא יודעים למה, ה"סדרן" קרא לנו וקידם אותנו לראש התור. ניסינו לנחש – תיירים? היו הרבה בתור, זקנים? היו הרבה בתור, גם תיירים וגם זקנים? היו כמה, אבל אולי... בכל אופן, על מתנות לא שואלים שאלות. עברנו בזריזות וצעדנו (הרבה יותר ממה שחשבנו שנצעד) לצד הקוסטריקני. שם ציפתה לנו עוד הפתעה, אבל הפעם פחות טובה. הפקיד לא נתן לנו להיכנס בלי כרטיס יציאה מקוסטה ריקה. האמת שידענו שבמרכז אמריקה זה נהוג, ובכל ארץ עד עכשיו אכן היה לנו (ומעולם לא ביקשו לראות), אבל הפעם זו היתה רק קפיצה קטנה, לא? כל מאמצי השכנוע שלנו עלו בתוהו. זה החוק, הוא אמר.

מצאנו את עצמנו יושבים במסוף ומנסים למצוא כרטיס טיסה או אוטובוס שאפשר לבטל, ובסוף נעזרנו בשרותיו של שרגא סוכן הנסיעות (דברו איתי אם צריכים סוכן באזור) שתוך דקות שלף לנו כרטיס פיקטיבי. חזרנו לאותו פקיד, שמודע לחלוטין שמדובר בכרטיס פיקטיבי כי לפני דקה נשבענו שמחכה לנו מונית בניקרגואה עוד 5 ימים, ופתאום אנחנו עם כרטיס לפנמה לחודש הבא, אבל חוק זה חוק, והוכנסנו לקוסטה ריקה אחר כבוד.

מעבר לגבול חיכה לנו הרכב השכור, לא פחות מג'ימיני אדום בוהק וחדש מהניילונים. כל כך חדש שאין לו לוחית זיהוי ובמקומה יש מדבקה עצומה על השמשה הקדמית בצד שליד הנהג. הלך הנוף.

מה אפשר להספיק ב 5 ימים? האמת? מלא! הצ'אט הציע שני פארקים. הספקנו יותר, ולא הרגיש ריצה, הרגיש שפע. ויתרנו מראש על שני יעדים סופר מפורסמים, שאפשר היה להספיק להגיע, אבל הרגיש מאמץ מיותר אם יש כל כך הרבה יופי קרוב יותר.

תחנה ראשונה - Rincon de la Vieja - פארק געשי, מאד מתוייר (יחסית). בחרנו לישון במקום הכי "של תיירים", הכי יקר, אבל עם בונוסים - זה ממש על הפארק, יש מעיינות חמים משגעים בתוך הטבע, בשטח שלהם יש כמה מפלים יפים. עוד ביום הראשון הספקנו להגיע למעיינות החמים והיה סיום משגע ליום העמוס.

המלון היה מאד לא לטעמנו, עם מלא תיירים אמריקאים מדושנים, אבל שירת אותנו היטב.

למחרת קמנו מוקדם והתייצבנו ראשונים בשביל הפרטיות, אבל גם - אלא מה - כדי לראות את החיות שאולי עוד לא התאוששו מהלילה והתפנו מהשבילים לקראת ים התיירים. זאת היתה החלטה מעולה, למרות שחוץ מנחש מבולבל לא ראינו כלום - עשינו את רב המסלול (המעגלי) לבד לגמרי, ורק בחלקו השני התחילו להגיע מולנו זרם של קבוצות רועשות. מה רואים? קודם כל מריחים, ריח חזק של גופרית. אבל גם רואים - בוץ מבעבע, מים מבעבעים, אדים עולים מהאדמה. צילמנו והמשכנו. הקסם האמיתי היה בין האתרים - ביער, כרגיל. עצים עצומים עם גזעים מפותלים, חלקם לפותים על ידי עצים/שיחים טפיליים בחיבוק מוות שכזה, יוצרים יחד פסלים מופלאים. פטריות בכל צעד (לשמחתו הרבה של קרלוס)

טחב יפהפה שיוצר מסלולים ירוקים ונפרש כמו ציור על סלעים, גשרים ושבילי אבן. מקסים, אבל ב 10 בבוקר כבר היינו בחוץ (לא כי רצנו המסלול קצר) והלכנו לראות את אחד המפלים - סימנו וי והלכנו לאיזה בריכה שבאיזשהו אופן היתה ריקה מאדם והיתה כנראה ההיילייט של הפרק הזה של הטיול. היא היתה קפואה, אבל לא בריכה שאפשר לראות ולא להיכנס, אז כמובן נכנסנו. ראינו גם ציפור משגעת שאחר כך הבנו ששמה Mot Mot והיא הציפור הלאומית של...ניקרגואה.

ועשינו מסלול אומגות לשמחתי וצהלותי, שהיה הרבה מעל למצופה, עבר ממש בתוך קניון, וכהרגלנו בחרנו שעה לא פופולרית והיינו לבד. שמנו לב לזה שמתחילת הטיול הזה, כל הפעילויות המודרכות שלנו היו, בקבוצות של 2!

אה, וזה נהיה אפילו טוב יותר, אבל על זה בפוסט הבא