בלוג

תמיד אהבנו להתחכך בחיים המקומיים. לכן אנחנו מעדיפים הרבה פעמים לא לשכור רכב כי זאת ממש החמצה של הזדמנות להיפגש. אממה, יש שתי בעיות עם הגישה הזאת. האחת, שאנחנו כבר מתקשים להעביר שעות ארוכות של נסיעה על מושבי עץ צרים, והשנייה - המזוודה. זוכרים? מהפרק הראשון? הטעות הקולוסאלית. לכו תתניידו באוטובוסים מקומיים עם שתי מזוודות, אחת מהן בגודל של משאית קטנה. ובכל זאת הגיע הזמן, וכיוון שהחלטנו שמאילוצי מזוודה נשכור רכב לרוב יתרת הטיול, וכיוון שנוצרה הזדמנות - נסיעה קצרה יחסית של שעות בו

אז אחרי 5 ימים חלומיים השתנה מזג האויר. לא התרגשנו מזה שהיו ברקים ורעמים בלילה - זה קורה ובדרך כלל בבוקר מתבהר. אבל בבוקר התעוררנו לרוחות עזות ועגם סוער. כן, יש דבר כזה. בבת אחת האגם הופך למשהו קצת אפל ואפשר להבין למה בתרבות המקומית הוא מקושר באמת לאנרגיות חזקות, למין שאול. המקומיים לא מתרחצים בו. לפני יומיים גילינו שיש סיבה רציונאלית - המים מזוהמים. כמה חבל. אבל אני חושבת שזאת לא הסיבה שהם לא מתרחצים כאן. אז ביום הראשון של מזג האוויר המשונה פשוט נשארנו בבית. הנוף כל כך יפה ג

זהו. אנחנו מאוהבים. סוגרים שבוע בסאן מרקוס לה לגונה על אגם אטיטלן ומרגישים שיכולנו להישאר כאן חודשים, ואולי יותר. אבל נישאר פה רק עוד כמה ימים... למה? ככה. ככה אנחנו, רוצים הכל, אפילו שאנחנו כבר ילדים גדולים שיודעים שאם טוב - עוצרים. מה שכן, נועצים את המקום הזה במפה. כי זה מקום להיות. איך אני אתאר את המקום? למי שהיה בפאי בתאילנד, זה מזכיר, רק שיש הרבה פחות תיירים (אנחנו לא בעונה, זה לא אומר כלום על איך יהיה פה עוד חודש) והרבה יותר אינטראקציה עם המקומיים. אה, ויש אגם. פרט קטן,

כבר בנסיעה (הקשה - זה כבר לא כל כך בשבילנו, הנסיעות הארוכות ברכבים צפופים ולא נוחים) הרגשנו שאנחנו מתאהבים. הרים גבוהים ומיוערים, אנשים בכפרים בבגדים מסורתיים, חייכנים. תחנה ראשונה - פאנאחאצ'ל. חוץ מזה שצריך להתכונן כמה דקות להתכונן להגות את השם, זאת היתה תחנת ביניים. לעהביר לילה אחרי הנסיעה הקשה ולפני ההגעה ליעד האמיתי שלנו - סאן מרקוס לה לגונה, כפר על שפת אגם אטיטלן, וחלק מ"שביל החומוס", אם ככה קורים לזה גם באמריקות. בעצם, לא מדוייק, סן פדרו לה לגונה הוא החלק מהשביל, סאן מר