בלוג

5 ימים של מנוחה טוטאלית, ובכל זאת רק עכשיו בשדה התעופה, בדרך לצד השני של מקסיקו, מתפנה להעלות תמונות, ולכתוב. לגונת שבעת הצבעים קוראים לה, ואפשר להתווכח אם זה חמישה או יותר, אבל המראה מרהיב. היא עצומה ונמשכת על 75 ק"מ על 4 ק"מ – אם אני זוכרת נכון, אבל זה לא באמת חשוב. לא לי. מזג האוויר מחייך אלינו ופרט לגשם שבא והולך ורק מצנן את האוויר - מיום ליום יותר בהיר. יש לזה מחיר – חום אימים, אבל אנחנו על הלגונה. כמה גוונים של כחול וירוק. בתוך הלגונה יש איים, מפרצונים, חופים, ושלושה סנ

לא יודעת מתי בדיוק זה קרה. מתי הבנתי שאני חיית מים. זה לא קרה בבת אחת, אבל זה הולך ומתעצם ולאט לאט הצעירה שפחדה לעשות שנורקלינג הפכה לאישה שלא רוצה לצאת מהמים. בריכה, ים, אגם, נחל, סנוטה, hit me!. ים סוער עדיין מפחיד אותי, ויש גם את הפחד הקמאי כשאני לא רואה את התחתית, שמשהו פתאום יגיח מהמעמקים.  5 ימים על הלגונה בבקלאר הדגימו לי סופית שאין מקום שיותר נעים לי. אנחנו לנים על שפת הלגונה, מתחילים ומסיימים את היום במים, ובין לבין – במים. 20 מטר מקו החוף, סנוטה אזמרלדה, מערה תת קרק

אני יושבת על שפת הלגונה מתחת לכמה עצים ודקלים. פתאום אני שומעת טפטוף ורואה שמכפות הדקלים נוזלים מים. זרם חלש, אבל משמעותי גשם פתאומי זה לא משהו נדיר כאן, אבל השמים כחולים ואין ענן אחד וה"גשם" יורד רק מתחת לאותם עצים. מחפשת מי אולי שוטף את העצים בצינור. ואז זה מכה בי. יכול להיות שהסנאי שמתרוצץ כאן בעצים פתח קוקוס? אני קמה ומושיטה יד לזרם, מריחה, טועמת, כן!!! קטע (התמונה לא קשורה, אבל יפה, לא?)

רוב הזמן אני צפה. אני צפה בקלות. זה לא כישרון, עניין של אחוזי שומן. אני מרפה טוטאלית, כמעט כל הראש במים, רק הפנים בחוץ. זה מספיק. לפעמים הידיים פרושות, לפעמים מעל הראש, לפעמים בכל זאת צריכה תמיכה ואז הן מתחת לראש. אני מסתכלת בעננים. שמתם לב פעם כמה זה יפה? כמה זה מעניין? תמונה אימפרסיוניסטית חיה שלא מפסיקה לשנות צורה, צבע, טקסטורה. לפעמים השמש צובעת את השוליים בצהוב או לבן זוהר. משתאה על הפנאי להתבונן בעננים. בלטאות, בשיירה של נמלים בסנאי, תודה   אי אפשר לצלם את מה שאני רואה,