Chicken Bus

תמיד אהבנו להתחכך בחיים המקומיים. לכן אנחנו מעדיפים הרבה פעמים לא לשכור רכב כי זאת ממש החמצה של הזדמנות להיפגש. אממה, יש שתי בעיות עם הגישה הזאת. האחת, שאנחנו כבר מתקשים להעביר שעות ארוכות של נסיעה על מושבי עץ צרים, והשנייה - המזוודה. זוכרים? מהפרק הראשון? הטעות הקולוסאלית. לכו תתניידו באוטובוסים מקומיים עם שתי מזוודות, אחת מהן בגודל של משאית קטנה.

ובכל זאת הגיע הזמן, וכיוון שהחלטנו שמאילוצי מזוודה נשכור רכב לרוב יתרת הטיול, וכיוון שנוצרה הזדמנות - נסיעה קצרה יחסית של שעות בודדות, החלטנו לקחת את הסיכון ולעשות את הנסיעה הבאה שלנו בצ'יקן בס. מה זה צ'יקן בס? אוטובוסים שהיו פעם School Bus אמריקאים, הצהובים האלה מהסרטים, ושניתנו/נמכרו למדינות שונות במרכז/דרום אמריקה, נצבעו בצבעוניות (כי מה הכף בצבע אחד) והפכו לאוטובוסים המקומיים הנפוצים ביותר. ה Camionetas בספרדית, Chicken Bus באנגלית. למה צ'יקן? כי עולים עליהם עם הכל, כולל תרנגולות.

אבל לפני שאני מגיעה לאוטובוס ולתרנגולות, קצת קודם, בבוקר של עזיבת חלקת גן העדן שלנו באטיטלן, הלכתי לסשן של sound healing, לא אחד המוצלחים שעשיתי בחיים, אבל בכל זאת רציתי לעשות עוד משהו נעים לפני שעוזבים. באופן משונה, בדרך משם חזרה לבית שלנו, פחות מ 5 דקות הליכה, אני חוטפת זץ של כאב מוכר לצערי, במפרק הירך. אני כבר מכירה את כל הגוונים של הכאבים האלה, וידעתי - זה לא מאלה שהולכים מהר. זה גם לא מאלה שאפשר להתעלם מהם. כשהם מחמירים, פשוט אי אפשר ללכת. בכלל. החלטתי להתעלם ממנו (כי מה עוד אני יכולה לעשות) והמשכנו בדרכנו לפנחצ'ל, שם הזמנו מלון ליומיים כדי לבקר בעוד כפר אחד סביב האגם - סנטה קטרינה פלופו, כי יש שם מעיינות חמים ואני סאקרית של מעיינות חמים. בפלופו מצאנו נשים בתלבושות מהממות, ובדים יפהפיים שלא קנינו כי אין לנו מקום לסחוב אפילו יותר ממה שסחבנו עד עכשיו, אבל המעיינות החמים הם לא בדיוק מעיינות אלא מים שיורדים מההר לאגם ומיד מתקררים לחלוטין, כך שרק מי שממש צמוד צמוד להר יכול להנות מהחום ויש הרבה תחרות על הנקודה הספציפית הזאת.

במקביל, אני חקרתי את ChatGPT על הכאבים שלי, אין לי מושג למה, אני סובלת מזה 30 שנה לפני שהמציאו אותו ואין לו ממש מה לחדש לי, אבל תשמעו, הוא הפתיע לטובה. הוא ממש עשה לי אבחנה מבדלת, ונתן לי עצות מה לעשות, אחת העצות היתה לא ללכת הרבה יומיים שלושה - משהו שהוא לא ממש אופציה למרות שבחיי שהשתדלתי (וגם הכאבים הזכירו לי) - ואיים שאם לא אשמע בקולו זה יימשך שבועות (וגם בזה הוא צדק, יש לי נסיון) - אבל הוא גם נתן לי תרגיל שמעולם לא ניסיתי - לקבץ את הישבן חזק חזק. תשמעו קטע - זה עובד! ועכשיו אני צועדת לי ממקום למקום בישבן מכווץ ובצעדים קטנטנים (תנסו ללכת עם ישבן מכווץ ותראו), ולא סתם אני מספרת את זה לכם - תכף זה יחזור.

סוגרת סוגריים, אנחנו בפנחצ'ל, בעיקר כי רצינו להרוג זמן עד יום ראשון, בו מתקיים שוק גדול ומפורסם בצ'יצ'יקסטננגו - נשבעת שלא המצאתי, ככה קוראים לעיר הזאת, ומעתה אקרא לה צ'יצ'י, וגם את הקיצור הזה לא המצאתי. לכבוד השוק הזה יש מבחר של הסעות מפנחצ'ל לצ'יצ'י, אבל מה, רק ביום ראשון, ואני החלטנו שבא לנו להגיע לשם כבר בשבת, לראות את התכונה לקראת השוק, לראות טקסים מקומיים, וגם לתפוס את השוק מוקדם, לפני שהוא מוצף תיירים. (טפו, תיירים. אחד הדברים המופלאים זה עד כמה תיירים סולדים מתיירים. שני רק לעד כמה ישראלים מתרחקים מישראלים)

אז ככה נוצרה ההזדמנות לנסוע בצ'יקן בס. מרחק קטן יחסית, מחסור בתחבורה אלטרנטיבית, וגם - תחושה שאולי לא תהיה עוד הזדמנות. אז איך היה? מעולה! לא סתם אומרת. הרבה הרבה יותר נוח מהשאטל הנורא שהביא אותנו ממקסיקו. המושבים מרופדים (פלסטיק כזה), קצת קצר בברכיים - הם קטנים והאוטובוסים האלה הרי הותאמו לילדים - אבל ממש בסדר. אפילו לא כאב לי מדי הגב.

אמנם היינו צריכים לעשות את הנסיעה ב 3 מקטעים, כשבכל פעם צריך להוריד ולהעלות את המזוודות לגג, בדרך כלל כמעט תוך כדי נסיעה, אבל גם זו היתה חוויה. ה"כרטיסן" יורד בכל תחנה טיפה לפני שהאוטובוס עוצר, רץ קדימה וצועק "צ'יצ'י צ'יצ'י צ'יצ'י" או מה שלא יהיה שם היעד, כשמישהו מסמן לו שהוא מתכוון לעלות, במקרה הזה אנחנו, על פקלאותנו, הוא ממש חוטף לנו אותן מהיד ומזנק על הגג, וככה גם בהגעה, עוד לפני שהאוטובוס עוצר הוא יוצא מהדלת האחורית ועולה לגג, וכבר מתחיל להושיט לנו אותן כשאנחנו טסים למטה כדי לתפוס אותן כמעט באוויר... הצד החיובי הוא שהעצירות בדרך ממש קצרצרות, החיסרון הוא שזה מה זה מלחיץ, גם לעלות וגם לרדת, הכל במין היסטריה וצעקות, אבל אנחנו תיירים אז אנחנו צוחקים, ותכלס, ממש נהנים.

אז היה כל כך מוצלח, שהחלטנו שגם את הנסיעה הבאה, מצ'יצ'י לאנטיגואה נעשה ככה, וככה גם נתגבר שוב על הבעיה שהשאטלים הם כולם באותה שעה אחרי השוק, ואנחנו הרי רוצים לצאת לפני כל "התיירים".

אז על צ'יצ'י אספר בפוסט הבא, אבל על הנסיעה לאנטיגואה תשמעו עכשיו. נתחיל מהסוף - זה לא היה דומה לנסיעה הקודמת.

קודם כל, היו עדויות סותרות לגבי איך עושים את זה, אבל בסוף השתכנענו שתופסים אוטובוס לגואטמאלה סיטי, יורדים אחרי שעה ומשהו בעיר שנקראת Chamilatenango או משהו כזה, ומשם תופסים אוטובוס לאנטיגואה. אולי לא הסברתי קודם כמו שצריך, אבל כל החילופים האלה לא קורים ב"תחנה מרכזית" ממוזגת, הם קורים ממש כמעט (ולפעמים לא כמעט) באמצע הכביש תוך כדי הלחץ והצעקות שדווקא כן הסברתי מקודם.

אז ראשון מגיע הרץ, זה שירד מהאוטובוס וצועק "גואטה גואטה גואטה גואטה" (אם אתם שמים לב יש כאן דפוס חוזר שהכל בקיצורים, ככה זה שכל עיר עם שם עם 20 הברות) שחוטף לנו את המזוודות, קרלוס מושיט אותן, ואני עולה לאוטובוס וחוטפת חום. האוטובוס מפוצץ, אבל אין מקום להתחרטויות, הוא כבר בנסיעה (קרלוס עוד לא עלה, הוא רץ על יד וחוטף את החום שלו דקה אחרי, כשמצליח לעלות) וה"סדרן" שאיכשהו הצליח כבר להגיע מהגג לקדמת האוטובוס צורח על כולם להיכנס ולשבת. להיכנס לאן? לשבת איפה? או, אז מסתבר שבכל מושב כזה שקרלוס ואני חלקנו בשמחה בנסיעות הקודמות נכנסים בעצם שלושה, אבל בגלל שלא נכנסים בעצם שלושה (פיזית, לא נכנס), אז השלישי יושב עם ישבן אחד על הספסל, ומה קורה עם הישבן השני? הוא מוחזק בלחץ על ידי הישבן השני של הנוסע השלישי במושב שבצד השני של המעבר, וקצת על ידי הברך של מי שיושב מאחור. הבנתם את הקונסטרוקציה? אני מקווה שכן, כי זה די מעניין פיזיקאלית. אני למשל, ישבתי שלישית בצד ימין, והשלישי מצד שמאל היה איש גדל מידות מאד, ובהתחלה חשבתי - אוי ואבוי - אבל זאת היתה ברכה ממש, כי בעצם ששת האנשים על שני הספסלים יצרו כזה לחץ ישבני, שממש לא הייתי צריכה להחזיק את עצמי. מה גם שהברך של מי שהיה מאחורי היתה נעוצה לי בגב בדיוק בטריגר פוינט הנכון, כך שבאותו כסף ובאותו זמן גם קיבלתי עיסוי. הבעיה היחידה היתה - זוכרים את תרגיל כיווץ הישבן שעוזר לי לא למות מכאבים? - אז לא באמת יכולתי לעשות אותו כשכל כך הרבה ישבנים צמודים לישבן שלי. מביך.

מה שעוד היה בעייתי, זה שכל פעם שהאוטובוס עוצר להעלות עוד אנשים (קשה להאמין אבל הוא לא ויתר על אף נוסע בדרך) אז כולם קמים כדי לתת לא לעבור, אבל המעבר צר ומלא, אז בגדול חייבים ממש להישכב אחד על השני ולתת להם לעבור אחורה (שזאת גם שאלה למה ככה?) ממש ממש בלחץ פיזי לא מתון בכלל.

אבל השיא עוד היה לפנינו. כמעט כל הדרך - פקקים. נסענו 100 ק"מ ביותר מ 3 שעות!!!

מה שהיה משעשע בחצי שעה הראשונה, ונסבל בשעה השנייה, הפך לדי קשוח בשעה האחרונה.

ובכל זאת, שמחנו שעשינו את זה. השאטל ממקסיקו היה הרבה יותר סיוטי, וחוץ מזה, כך אמרנו לעצמנו, גם השאטל היה בפקק, רק הרבה מאחורינו.

נ.ב התמונה ממש לא משקפת את הדחיסות. דמיינו שמצד ימין שלי יושבים עוד שניים! מה שכן אתם יכולים להתרשם שרוב הנוסעים ישנים בסבבה בסיטואציה הזאת.