עוד מקום להיות

זהו. אנחנו מאוהבים. סוגרים שבוע בסאן מרקוס לה לגונה על אגם אטיטלן ומרגישים שיכולנו להישאר כאן חודשים, ואולי יותר. אבל נישאר פה רק עוד כמה ימים... למה? ככה. ככה אנחנו, רוצים הכל, אפילו שאנחנו כבר ילדים גדולים שיודעים שאם טוב - עוצרים. מה שכן, נועצים את המקום הזה במפה. כי זה מקום להיות.

איך אני אתאר את המקום? למי שהיה בפאי בתאילנד, זה מזכיר, רק שיש הרבה פחות תיירים (אנחנו לא בעונה, זה לא אומר כלום על איך יהיה פה עוד חודש) והרבה יותר אינטראקציה עם המקומיים. אה, ויש אגם. פרט קטן, אבל חשוב.

סיפרתי בפוסט הקודם איך התגלגלנו לבית שבו אנחנו גרים, מיום ליום אנחנו משוכנעים שזב המקום הכי טוב בכפר, מי יודע, אולי באגם כולו (ואולי בעולם :-)).

מה אנחנו עושים? כמעט כלום. חשבנו לבקר בכפרים האחרים - אין לנו שום צורך. חשבנו לטייל ברגל - כנ"ל. כלומר, אנחנו הולכים בין המקומות שמעניינים לנו באזור, וזהו.

מה מעניין לנו? ללכת לשחות בפינות שונות באגם (ולהבין שעדיין הכי טוב מתחת לבית).

ללכת לשיעורי יוגה (אני) - אבל זה לא כל כך מצליח. 3 פעמים הלכתי לשיעור שלא קרה. פעם כי לא היו אנשים, פעם כי לא היתה מורה, פעם כי לא היה חשמל. אני עושה כל בוקר על הדק שמחוץ לבית, מול האגם (מושלם, כבר אמרתי?)

פעם אחת הצלחתי. זה קרה בריזורט שנמצא למעלה למעלה על ההר (בעצם כל מה שלא ממש על שפת האגם הוא למעלה על ההר, אבל זה, למעלה למעלה למעלה על ההר) דרך ארוכה ויפהפיה שעשיתי ביער לבד. הפחד היחיד שלי היה שייקח לי זמן למצוא את השבילים הנכונים ואאחר לשיעור, אבל אני לא חושבת שאי פעם הלכתי לגמרי לבד ביער (או איפשהו בטבע?) בלי טיפה של פחד, או יותר.

ביום הראשון היינו בטקס קקאו ואש שנוהל על ידי שאמאן (טאטה) מקומי. פעמיים היינו בקירטאן (שירת מנטרות, יותר הודי מאינדיאני, אבל מה אכפת לי, זה כף), ואתמול היינו באקסטאטיק דאנס שהיה ואו. אני חושבת שלא רקדתי ככה מ...לפני 7 באוקטובר. שעתיים וחצי בלי לעצור לנשום (פעם זה לא היה משהו לכתוב עליו, אבל בשלב הזה בחיים כן).

חוץ מזה אנחנו בעיקר יושבים מול האגם. ומברכים את מזלנו הטוב. ומכירים תודה. ואי, כמה תודה... כמה לא מובן מאליו כל הטוב הזה.

אתמול, בריקודים, היינו - איך לא - הכי מבוגרים בקהל. מה זה הכי מבוגרים? בפער. זה אפילו לא שאנחנו מעלים את הגיל הממוצע, אנחנו outliers. בכל מחקר סביר היו זורקים אותנו מהמדגם.

אווירה פגז, כל הילדים שמחים רוקדים. אבל מה מצאתי את עצמי חושבת תוך כדי? לא "איזה לא נעים", "אני כל כך זקנה", "אני פתטית?", "מה הם חושבים עלי כל הצעירים האלה?"

לא. מה שחשבתי (אחרי שהיזכרתי לעצמי שאנחנו לגמרי בלתי נראים), זה איזה נפלא זה שאנחנו רוקדים. (גם אם כאב לנו הגוף טילים ואת הדרך חזרה עשינו בצליעה). הסתכלתי על כל הצעירים, הכל כך כל כך יפים, ומלאי אנרגיה, ומחייכים, ושרים, ועפים על עצמם (בקטע טוב) ורוקדים מדהים, ועושים אקרובלאנס, ואקרובטיקה אוירית, וחשבתי - אני מאחלת לכם לעשות את זה גם בגיל 60. כי הנה, אנחנו 1:100 על הרחבה, ואם המדגם הזה כאן מייצג, אז רק שניים שלושה מכם ירקדו במקום כזה ובאווירה כזו בגיל 60.

ואתם יודעים משהו? אנחנו השניים האלה!!!