9 באוקטובר

אני שוכבת במיטה, ערב ראשון בבקלר. אני נלחמת ב wix אבל מסיימת לכתוב את הפוסט הקודם.

12 בלילה כבר עבר. מעיפה מבט ב N12 לראות מה חדש.

אין מילים. באמת.

עד שלא נראה אותם כאן גם עדיף לשתוק.

יכול להיות שעוד כמה ימים אוכל לגזור את הסרט הצהוב שיש לי על היד כבר שנתיים?

אמן אמן אמן שהכל יעבור חלק.

שהם יחזרו.

שנוכל להתאבל.

שהסיוט יהיה מאחורינו.

שנתפנה להעיף את הממשלה הזאת לכל הרוחות, בלי התחרות הזאת בין הכאב לכעס.

לא שהכאב יעלם. כולנו נישא אותו עוד שנים רבות, אולי עד יום מותנו. ואני אפילו לא מדברת על מי שחטף את זה חזק. זה ברור.

שהמלחמה תיגמר.

שנשכיל לעשות את הדברים הנכונים.

שיהיה כבר טוב.

אמן.