מה הקטע הזה עם צבעים? למה העולם שלנו, המערביים, ה"נאורים", אפור כל כך? מתי בהיסטוריה ויתרנו על כל הצבעים? מה בדיוק קרה שם?

יומני היקר, כמעט שבוע שלא כתבתי. זה היה שבוע עמוס שבו נסענו (עם רכב שכור, כמו הילדים הגדולים שאנחנו) ל Altas Verapas, אזור הררי שנקודה אחת בו מהווה אולי את היעד התיירותי מספר אחת בגואטמאללה, אבל כל השאר ממש לא מתוייר. שבוע של נופים וטבע עוצר נשימה, של רחצה בבריכות טורקיז, של שהייה בכפרים שבהם אנחנו (סוף סוף) הזרים היחידים, של אנשים טובים וחברותיים, ושל כל כך הרבה יופי. התחלנו בנסיעה ארוכה מגואטמאלה סיטי (שאליה בגענו בנסיעה של שעתיים מאנטיגואה), שם שכרנו את הרכב - חוויה כל כך

יושבת לבד בחושך, ליטרלי. ולא רק חושך - קור כלבים. כולם הלכו למסלול שעולה להר הגעש עצמו, ואני נשארתי בבייסקמפ, מחכה לראות את ההתפרצויות האדומות של הלבה הרותחת. זה עובד ככה. החזקים באמת יוצאים לפנות בוקר ועולים לבייסקמפ בהר אקטננגו, ומשם להר פואגו עצמו - זה ההר הפעיל. החזקים קצת פחות, עולים עם ג׳יפים לאותו בייסקמפ, שעה וחצי של טלטלה שלא ברא השטן, ועוד פחות משעה של הליכה מתונה, ואז הולכים לפואגו, שזה שעה וחצי ירידה תלולה ושעה וחצי עליה תלולה, מתקרבים עד כמה שאפשר ללוע ההר, ומשם

על הנסיעה לצ'יצ'יקסטננגו (מעתה צ'יצ'י) צה כתבתי בפוסט הקודם, עכשיו על הדבר עצמו. צ'יצ'י מפורסמת בשוק ענק וצבעוני בימי ראשון וחמישי. אנחנו, שחייבים להתחכם, החלטנו להגיע בראשון. האמת שקראתי פוסט של מישהו שגרם לי להחליט שיש שם יותר מה לעשות מרק השוק. התמקמנו בגסטהאוס שהיה המקום הכי מקומי שהיינו בו, במין מסעדה/מלון/אתר משפחתי, צמוד ל"מוזיאון המסיכות" ומתחת לגבעה שמקיימים בה טקסים של תפילות ומנחות. עלינו קודם כל לגבעה, היו שם שאריות של טקסים - אלתרים עם נרות, פרחים, מיני מנחות, צל

תמיד אהבנו להתחכך בחיים המקומיים. לכן אנחנו מעדיפים הרבה פעמים לא לשכור רכב כי זאת ממש החמצה של הזדמנות להיפגש. אממה, יש שתי בעיות עם הגישה הזאת. האחת, שאנחנו כבר מתקשים להעביר שעות ארוכות של נסיעה על מושבי עץ צרים, והשנייה - המזוודה. זוכרים? מהפרק הראשון? הטעות הקולוסאלית. לכו תתניידו באוטובוסים מקומיים עם שתי מזוודות, אחת מהן בגודל של משאית קטנה. ובכל זאת הגיע הזמן, וכיוון שהחלטנו שמאילוצי מזוודה נשכור רכב לרוב יתרת הטיול, וכיוון שנוצרה הזדמנות - נסיעה קצרה יחסית של שעות בו

אז אחרי 5 ימים חלומיים השתנה מזג האויר. לא התרגשנו מזה שהיו ברקים ורעמים בלילה - זה קורה ובדרך כלל בבוקר מתבהר. אבל בבוקר התעוררנו לרוחות עזות ועגם סוער. כן, יש דבר כזה. בבת אחת האגם הופך למשהו קצת אפל ואפשר להבין למה בתרבות המקומית הוא מקושר באמת לאנרגיות חזקות, למין שאול. המקומיים לא מתרחצים בו. לפני יומיים גילינו שיש סיבה רציונאלית - המים מזוהמים. כמה חבל. אבל אני חושבת שזאת לא הסיבה שהם לא מתרחצים כאן. אז ביום הראשון של מזג האוויר המשונה פשוט נשארנו בבית. הנוף כל כך יפה ג

זהו. אנחנו מאוהבים. סוגרים שבוע בסאן מרקוס לה לגונה על אגם אטיטלן ומרגישים שיכולנו להישאר כאן חודשים, ואולי יותר. אבל נישאר פה רק עוד כמה ימים... למה? ככה. ככה אנחנו, רוצים הכל, אפילו שאנחנו כבר ילדים גדולים שיודעים שאם טוב - עוצרים. מה שכן, נועצים את המקום הזה במפה. כי זה מקום להיות. איך אני אתאר את המקום? למי שהיה בפאי בתאילנד, זה מזכיר, רק שיש הרבה פחות תיירים (אנחנו לא בעונה, זה לא אומר כלום על איך יהיה פה עוד חודש) והרבה יותר אינטראקציה עם המקומיים. אה, ויש אגם. פרט קטן,

כבר בנסיעה (הקשה - זה כבר לא כל כך בשבילנו, הנסיעות הארוכות ברכבים צפופים ולא נוחים) הרגשנו שאנחנו מתאהבים. הרים גבוהים ומיוערים, אנשים בכפרים בבגדים מסורתיים, חייכנים. תחנה ראשונה - פאנאחאצ'ל. חוץ מזה שצריך להתכונן כמה דקות להתכונן להגות את השם, זאת היתה תחנת ביניים. לעהביר לילה אחרי הנסיעה הקשה ולפני ההגעה ליעד האמיתי שלנו - סאן מרקוס לה לגונה, כפר על שפת אגם אטיטלן, וחלק מ"שביל החומוס", אם ככה קורים לזה גם באמריקות. בעצם, לא מדוייק, סן פדרו לה לגונה הוא החלק מהשביל, סאן מר

זהו. הסתיים פרק מקסיקו. טוב, אם לא סופרים את היום יומיים שיש לנו לפני הטיסה חזרה לארץ. אז איך אנחנו מסכמים את הפרק הזה? היה פחות "ואו" ממה שציפינו. ויש לציין שאנחנו די תמימי דעים לגבי זה. הציפיות היו גבוהות כי כל מי שדיברנו איתן אמר שהכי אהב את מקסיקו מכל ארצות מרכז/דרום אמריקה. על טעם וריח. מה כן אהבנו? קודם כל את האנשים. לא היתה לנו שום תקרית של אלימות או תוקפנות משום סוג. למען האמת אני לא זוכרת אפילו תקרית אחת של אי נעימות. תמיד מחייכים, נעימים, שמחים לעזור. כיף. זה דבר ס

אוקי, אז הגיע הזמן לדבר על יום המתים. אתם יודעים, התהלוכות המסורתיות עם השלדים והגולגלות? ... אז לא. מה מסתבר? שהסרט שבו ג'יימס בונד מסתובב במקסיקו בזמן התהלוכה לא תעד את התהלוכות, אלא...יצר אותן! עד הסרט (2015), הדמויות של השלדים (שנקראים קטרין וקטרינה) אמנם היו סמלים פופולריים ביום המתים, אבל לא היו תהלוכות בכלל. בעקבות הסרט, ב 2016, המקסיקנים רשמית החליטו לקיים תהלוכות כאלה! עוד דבר שקרה עם השנים והוא לא חלק מהמסורת, הוא הדמיון ל Halloween - הילדים מתחפשים ורצים לבקש ממתקי

כן. אנחנו לא טובים בזה. סנובים? כנראה שזה העניין. ובכל זאת מצאנו את עצמנו ביום כזה - קניון סומידרו. הקניון הכי גדול באיפשהו והשני הכי גדול באיפשהו אחר. סוג האינפורמציה שטס לי מאוזן לאוזן במהירות שיא, לא משאיר כלום בדרך. אני כן זוכרת שהגובה בנקודה הכי גבוהה - 1 ק"מ, ושהנקודה הכי עמוקה - 250 מטר. ככה זה, מספרים אני זוכרת. עצרנו ל 3 תצפיות בדרך. בראשונה נתנו לנו 25 דקות. צילמנו ב 5 דקות הראשונות והשתעממנו ב 20 הבאות. אח"כ הגענו לסירה ויחד עם עוד 50 איש שטנו בה, שמענו את הקפטן (ה

אם הייתי צריכה לבחור מקום לחיות בו תקופה, כאילו חיים ממש, כולל עבודה והכל, זה היה סאן קריסטובל דה לאס קאזאס. נכון לעכשיו לפחות. עיר חמודה, יחסית קוסמופוליטית, רוב האנשים שפגשנו זה כאלה שהגיעו לכאן, התאהבו, ונשארו שנים. מכל חלקי מקסיקו וגם מארצות אחרות. אני יכולה להבין, גם אם אני לא יודעת לשים את האצבע למה בדיוק. וייב. הלכתי כאן לשיעור יוגה (איינגר!) שממש סידר אותי, לשיעור סלסה (שהיה מביך בהתחלה כי גם נדחפתי לשיעור מתקדם יותר מהרמה שלי - שזה אפס - וגם לא יכולתי להבין מה מדברים