יצאנו מהארץ בסוף ספטמבר 2025. כשבוע לפני שחרור שארית החטופים החיים, כשאנחנו עדיין עמוק בסיוט שאופף אותנו בשנתיים האחרונות. לא עלה בדעתי להגיד שום דבר פרט ל"ישראל" כששאלו אותנו מאיפה אנחנו. איפה הישראליות תפסה אותי? בווחאקה, לא מעט גרפיטי של Free Palestine, Genocide וכאלה בסאן חוסה דל פסיפיקו, ציורי אבטיחים פה ושם בחוף זיפולטה - דגל פלסטיני פה ושם צעירים עם כאפיה, עם תליון אבטיח, עם כיתוב על חולצה. לא הרבה, אבל לא נעים. פה ושם אנשים משתתפים בצערנו בכנות. תיקו. היה זוג אחד קנדי

תכננו תעשות טיול איטי. לדעת לעצור, לנוח. המינון התוכנן היה 50/50 בין טיול לבין מנוחה. בפועל? התרוצצנו כמו משוגעים. כן, גם עצרנו, אבל לא הרבה. שאלתי את עצמי למה זה יצא ככה? התחושה היתה שאם נמצא מקום שממש בא לנו להישאר - נישאר, אבל האמת שהיו מעט כאלה. אגם אטיטלן היה השיא, ואכן נשארנו שם 9 לילות. הצורך לראות עוד היה חזק מהצורך במנוחה. ולא, זאת לא הייתה רק אני. קרלוס ממש היה עם קוצים. לא ישב בשקט. הייתי בטוחה למשל שכשהוא יגלוש/ינוח/יבהה - אני אקרא. בפועל? בשלושה חודשים קראתי שני

אז הבטיחו לנו (או שאנחנו הבטחנו לנו) חופים קריביים עם חול לבן, מים צלולים, כחולים, דקלים, כל החבילה. בפועל היה לנו הרבה בוץ. בחלק הקריבי של מקסיקו היינו באוקטובר. הולבוש, פלאיה - מים חומים ולא אטרקטיביים בעליל. בקי קולקר בליז - אין ממש חופים, בעיקר מונגרובים, המים צלולים בחלק מהמקומות, אבל בהחלט לא מה שקראו פעם "גלויה" ומה שקוראים היום "תמונה אינסטגרמית". הטיסה שלנו לארץ מקנקון. יש לנו פחות מ 24 שעות ואנחנו מחליטים לתת הזדמנות אחרונה לדבר הזה. מנסים ומצליחים! חצי שעה מעבורת מ

לבליז הגענו קצת לא מתוכנן. ידענו שזה יער תיירותי מאד ויקר מאד - לא בשבילנו. אבל בנקודה מסויימת בטיול, איפשהו בסוף השבוע הראשון של המסע, כשמזג האוויר לא אפשר לנו שנורלינג, הבנתי שממש בא לי. וככה, בשבועות הבאים גלגלתי את זה במחשבה - הונדורס? ניקרגואה? גואטמאלה? בליז? לכל אחת מהארצות האלה יש חוף קריבי, לפעמים איים, שאפשר לצלול ולשנרקל בהם. הצ'אט אמר שבליז תצא לנו הכי "על הדרך" (כי אנחנו חוזרים מקנקון), רק מה - הוא הזהיר - יקר. החלטנו ללכת על זה. בחרנו את האי היותר עממי - Caye Ca

אני לא אוהבת עיירות גולשים. הנה אמרתי את זה. הבנתי את זה פעם ראשונה לפני שנים בפיליפינים, זה התחזק במרוקו, אחר כך במקסיקו ועכשיו זה סופי. זה שהם מסתובבים להם בלונדינים וזחוחים, עם ריבועים בבטן וגלשן ביד, מילא. זה שהן גולשות עם חוטיני שחושף ישבנים מושלמים, כואב, אבל (בשלב זה של החיים) פחות. מה שאני לא יכולה לסבול זה את הרעש, לא רק האודיטורי. כמה דאווין, כמה שתלטנות. זה נראה אותו דבר בכל מקום בעולם. אני לא יודעת אם אני בפיליפינים או בניקרגואה. כל המלונות, ההוסטלים, המסעדות בבעל

הפארק הרשמי הנוסף שתכננו בקוסטה ריקה היה Rio Celeste - הנהר הכחול. אבל לפני כן, עשינו עצירה בחווה באמצע הכלום והכלום היה כל כך משהו, שנשארנו שם שני לילות, ואם לא היינו מוגבלים בזמן כנראה שהיינו נשארים יותר. כמה בקתות ביער ומשפחה מקומית מקסימה שמנהלת אותן. מתעוררים לקול הקופים והציפורים, והקולות שלהם מלווים אותנו כל היום. נותר רק לשבת על המרפסת ולצפות בהם, וזה רוב מה שעשינו. חוץ מלהתפתות לטיול סוסים ממש לא מוצלח. קרלוס מאד אוהב סוסים ולאור זאת שהוא בא איתי לעשות אומגות - שזה מ

איך רציתי להגיד (בהתנשאות כמובן) "בקוסטה ריקה לא היינו". הרי הטבע לא מכיר גבולות ופנמה (מדרום) וניקרגואה (מצפון) לא פחות עשירות בטבע יפהפה מקוסטה ריקה, ולפחות ניקרגואה אותנטית יותר, ופחות תיירותית, וזולה הרבה הרבה יותר... אז רציתי. במציאות, אחרי 5 ימים באומטפה, וחפירות מעמיקות בגוגל, הבנתי שהטבע הפראי ביותר בניקרגואה נמצא דווקא בצפון, שעות ארוכות מאיפה שאנחנו נמצאים (לא שיש טענות לאומטפה, עליו כתבתי בנפרד), וקוסטה ריקה לעומת זאת נמצאת ממש ממש מעבר לפינה, 40 דקות נסיעה, ואפשר

טיסה קצרה מעבירה אותנו מגוטמאללה לניקרגואה. נישאר לנו פחות מחודש למסע ואנחנו מתכננים להקדיש 19 יום ממנו לניקרגואה. מה בתכנית? לשכור רכב (בעיקר בגלל המזוודה המכובדת שלנו) ולטייל מדרום למנגואה כשההיילייט אמור להיות אומטפה - אי שבנוי משני הרי געש (האחד רדום והשני מנקר) ויושב בתוך אגם געשי ושם אנחנו מתכננים רביצה ארוכה שתופרע רק על ידי הרצון של קרלוס להגיע לחוף הפסיפי ולגלוש שם. אחרי שויתרנו על אל סלבדור ושבמקסיקו לא ממש צלח העניין הזה של הגלישה, אנחנו מקווים שכאן יהיה יותר מוצלח