ככל שמתקרב Dia de los muertos - יום המתים, הרחובות הולכים ומתמלאים שלדים וגולגלות אפילו יותר מהרגיל. חזרנו מהחופים לווחאקה לאחר צהריים אחד לפני האוטובוס לילה לסאן קריסטובל. הייתי קצת חולה אז לא טיילנו יותר מדי בעיר הנהדרת הזאת, אבל גם שם וגם בסאן קריסטובל קיבלו את פנינו ברחוב, בחנויות, בכניסה למסעדות, בבתים, בחלונות ראווה, על ספסלים בפארק, על העצים, באמת בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת - שלדים. מקושטים, מצחיקים, קרינג'ים - כל מיני. יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה של איך הם תו

אז מה היה לנו בחופי ואחאקה: Berra De la Cruz עם הבית החמוד שכמעט לא יצאתי ממנו ועם קרלוס שהתאכזב מהגלים, Puerto Angel עם המלון מהחלומות, אבל זה היה כבר בפוסטים הקודמים. היינו סה"כ 8 ימים בחופים, אני באופן אישי התאכזבתי לטובה, כי איכשהו היה לי בראש שהחופים הקריביים הם החופים היפים, ולחופים של הפסיפיק אנחנו הולכים רק כדי שקרלוס יוכל לגלוש. אז לא. החופים של הפסיפיק ממש ממש יפים! מ Barra de la cruz, שהיתה הנקודה הכי מזרחית שלנו, התקדמנו מערבה בצעדים קטנים. עצרנו בכמה חופים קטנים

אז הבטחתי פוסט על המלון של הביוקר, אז הנה זה בא. אז קודם כל בואו נסתנכרן על הקטע של הביוקר. כמעט 600 ש"ח ללילה. כשרגילים למחירים של אסיה, זה המווון. כאן, במקסיקו אנחנו משלמים בין 100 ל 300 ללילה, תלוי בעיר. הקטע הזה של לבחור מקום לישון נורא שונה כשיש אפשרות להזמין הכל מהטלפון. איפה הימים שהיינו מגיעים לעיר, שמים את התיקים (בד"כ עם הילדים) באיזו פינה, ויוצאים לחפש את בית חלומותינו. מודה שאני קצת מתגעגעת... הסטנדרט שלנו לא גבוה, למרות שאנחנו כן מחפשים את הבתים עם הציונים הכי גב

זה לא Breakpoint. סליחה, בדיחת מתכנתים. ולא מצחיקה במיוחד. זו הנקודה שבה נשבר הגל אם יש מקום אחד ספציפי כזה. וכאן יש, אלא שאני לומדת להבין שזה לא בהכרח יתרון כי זה אומר שכל הגולשים מחכים באותה נקודה ורק אחד יכול לתפוס. אז עכשיו אנחנו בככפר שנקרא Barra de la cruz, ש"הגל" שלו מאד מפורסם כי יש בו Point Break מעולה. יופי. אבל קרלוס לא בכושר, ומזמן לא גלש, והוא לא רוצה ולא מסוגל להתחרות על הנקודה היחידה בה הגל נשבר, נו, ה Point Break. אז הוא בעיקר מתוסכל. אני לעומת זאת ב Break של

זהו, נוסעים לים. יוצאים בצהריים, הנסעיה אמורה לקחת כ 3 וחצי שעות, לא נורא. צריכים לעצור בדרך בבנק להפקיד כסף כמקדמה למשהו, למשוך כסף, למלא דלק. לפני שהגענו לסאן חוזה הזהירו אותנו שאין שם כלום אז לבוא עם מספיק כסף ולצאת משם עם מיכל מלא. מה שגילינו, זה שהדבר נכון גם ליעד הבא שלנו, ולכל ה 3 וחצי שעות (שהפכו ל 5) בדרך... טוב, אני מגזימה, היו מדי פעם צריפים ומסעדות מקומים קטנות. התחלנו להבין את זה בדרך, אחרי איזה שעה וחצי של כלום והיינו צריכים לקבל החלטה - לשנות מסלול דרך עיר יותר

סאן חוזה דל פסיפיקו (San Jose del Pacifico) הוא כפר במדינת ווחאקה, כ 5 שעות נסיעה מהעיר, גבוה גבוה בהרים. הוא נחשב ל'בירת הפטריות' של מקסיקו ולא, לא מדובר על שמפיניון. בתור שכזה הוא מושך אליו מטיילים צעירים מכל העולם, אבל זה לא שהוא מלא תיירים, הוא די קטן, אבל כן יש שם הרבה תרמילאים. מעבר לטקסי פטריות הוא מציע טקסי טמזכאל (Temazcal) שזה משהו כמו סווטלודז', כמה מסעדות קטנות, כמה אומגות/גשרים תלויים - רובם לא מתפקדים, והעיקר - יער אינסופי ונוף מדהים - כשאין עננים. אבל זהו, שתמי

מקדישה פוסט שלם לחוויה אחת מקסימה. כאמור, עצרנו בדרך מווחאקה להרים, וישנו במקום סתמי, ואחה"צ קפצנו לכפר הסמוך שם אורגים שטיחים. אין לי איזו תשוקה מיוחדת לשטיחים או לאריגה, אבל קראתי שהם גם מכינים את הצבעים שלהם וכולם מחומרים טבעיים. עכשיו, אם ראיתם פעם שטיח מקסיקני, אז קשה להאמין שאת כל הצבעוניות המטורפת הזאת אפשר להפיק מחומרים טבעיים, והנחנו שזה מוצג ככה רק כדי להרשים תיירים תמימים. אבל לא. כללללל הצבעים מופקים מחומרים טבעיים - צמחים, גרגרים, פירות, ואפילו בעלי חיים קטנטנים

שכרנו אוטו! רצינו לעשות את הדרך לחופים עם עצירות וטיולים. היעד שלנו היה סאן חוזה דל פסיפיקו – בירת הפטריות של מקסיקו! אבל בגלל שרצינו לטייל בדרך ומדובר בנסיעה של מעל 4 שעות, פיצלנו את הזמן שלנו וישנו לילה אחד בדרך. ביום הראשון עשינו יום תיירים. עצרנו ליד העץ הכי גדול במקסיקו, ביקרנו באתר טבע שנקרא "Hierve el agua" שזה משהו שנראה כמו מים רותחים אבל לצערי לא מדובר במעיינות חמים, אלא במשהו שנראה כמו. מים מבעבעים שנראים כאילו הם רותחים, גבישים של אבנית ומינרלים שנראים כמו מפלים (

אח וואחקה ווחאקה, איזו עיר!!! אנחנו מטבעינו לא בעניין של ערים. ברמה שאנחנו נוחתים בעיר – בין אם זה מנילה בפיליפינים, קנקון במקסיקו, קלוז' נאפוקה ברומניה, וכמובן כל עיר בהודו – אנחנו מוצאים את הדרך הכי מהירה לצאת מהעיר גם אם זה אומר 3 שעות נסיעה אחרי טיסה של מעל 24 שעות. אבל על ווחאקה שמענו  דברים טובים, ובעיקר שהיא בירת האוכל של מקסיקו וחוויה לחיך, אז נשארנו. ותשמעו, התאהבנו. האוכל דווקא פחות – באמת שניסינו את כל המאכלים המקומיים המפורסמים והטיפוסיים לסביבה, ואכלנו בשוק האוכל

החלטנו לטוס מהחוף המזרחי למערבי, הבעיה שהטיסה עוברת במקסיקו סיטי, שזה קצת מבאס אבל פחות מבאס מ 24 שעות באוטובוס. יכולנו לבחור בין עצירה של 5 שעות בשדה התעופה לבין 19 שעות – כלומר בילוי של ערב בעיר, וכמובן בחרנו באופציה השנייה. לקחנו מלון ליד השדה, ממש מרחק הליכה, אבל את הערב בחרנו לבלות באזור מגניב ואופנתי שנקרא Roma Norte ונמצא יחסית קרוב. יחסית קרוב במקסיקו סיטי העצומה זה כמעט שעה במונית, אבל מה יש לנו לעשות חוץ מזה. הגענו לרחוב שוקק חיים, מסעדות, ברים, מוזיקה, חנויות מדליק

5 ימים של מנוחה טוטאלית, ובכל זאת רק עכשיו בשדה התעופה, בדרך לצד השני של מקסיקו, מתפנה להעלות תמונות, ולכתוב. לגונת שבעת הצבעים קוראים לה, ואפשר להתווכח אם זה חמישה או יותר, אבל המראה מרהיב. היא עצומה ונמשכת על 75 ק"מ על 4 ק"מ – אם אני זוכרת נכון, אבל זה לא באמת חשוב. לא לי. מזג האוויר מחייך אלינו ופרט לגשם שבא והולך ורק מצנן את האוויר - מיום ליום יותר בהיר. יש לזה מחיר – חום אימים, אבל אנחנו על הלגונה. כמה גוונים של כחול וירוק. בתוך הלגונה יש איים, מפרצונים, חופים, ושלושה סנ

לא יודעת מתי בדיוק זה קרה. מתי הבנתי שאני חיית מים. זה לא קרה בבת אחת, אבל זה הולך ומתעצם ולאט לאט הצעירה שפחדה לעשות שנורקלינג הפכה לאישה שלא רוצה לצאת מהמים. בריכה, ים, אגם, נחל, סנוטה, hit me!. ים סוער עדיין מפחיד אותי, ויש גם את הפחד הקמאי כשאני לא רואה את התחתית, שמשהו פתאום יגיח מהמעמקים.  5 ימים על הלגונה בבקלאר הדגימו לי סופית שאין מקום שיותר נעים לי. אנחנו לנים על שפת הלגונה, מתחילים ומסיימים את היום במים, ובין לבין – במים. 20 מטר מקו החוף, סנוטה אזמרלדה, מערה תת קרק

אני יושבת על שפת הלגונה מתחת לכמה עצים ודקלים. פתאום אני שומעת טפטוף ורואה שמכפות הדקלים נוזלים מים. זרם חלש, אבל משמעותי גשם פתאומי זה לא משהו נדיר כאן, אבל השמים כחולים ואין ענן אחד וה"גשם" יורד רק מתחת לאותם עצים. מחפשת מי אולי שוטף את העצים בצינור. ואז זה מכה בי. יכול להיות שהסנאי שמתרוצץ כאן בעצים פתח קוקוס? אני קמה ומושיטה יד לזרם, מריחה, טועמת, כן!!! קטע (התמונה לא קשורה, אבל יפה, לא?)

רוב הזמן אני צפה. אני צפה בקלות. זה לא כישרון, עניין של אחוזי שומן. אני מרפה טוטאלית, כמעט כל הראש במים, רק הפנים בחוץ. זה מספיק. לפעמים הידיים פרושות, לפעמים מעל הראש, לפעמים בכל זאת צריכה תמיכה ואז הן מתחת לראש. אני מסתכלת בעננים. שמתם לב פעם כמה זה יפה? כמה זה מעניין? תמונה אימפרסיוניסטית חיה שלא מפסיקה לשנות צורה, צבע, טקסטורה. לפעמים השמש צובעת את השוליים בצהוב או לבן זוהר. משתאה על הפנאי להתבונן בעננים. בלטאות, בשיירה של נמלים בסנאי, תודה   אי אפשר לצלם את מה שאני רואה,

אני שוכבת במיטה, ערב ראשון בבקלר. אני נלחמת ב wix אבל מסיימת לכתוב את הפוסט הקודם. 12 בלילה כבר עבר. מעיפה מבט ב N12 לראות מה חדש. אין...

אז ככה זה היה. נסענו לפלאיה דל כרמן, האילת של מקסיקו. ממש לא מקום שפיתה אותנו, אבל רצינו לשנרקל. אמרנו לילה או שניים באילת לא יהרגו...

כמה התלבטנו. מזוודות או מוצ'ילות. חייבת להודות שהשיקול להעדיף מוצ'ילות היה בעיקר תדמיתי. אנחנו לא אנשים של מזוודות, וחשוב לנו שזה יהיה...

הגענו לוויאדוליד בקלות באוטובוס ADO שהוא ללא ספק האוטובוס הכי נוח שנסעתי בו בחיים. גם למקום הלינה שהזמנו הגענו בקלות, ברגל, תוך שאנחנו...

בוקר אחרון באי. אנחנו קובעים טיול זריחה בקיאק באזור השמורה. קיבלנו המלצה על מדריך ממישהי מקומית שהכרנו, והיתה לנו הרגשה טובה לגביו ועד...

כמה שאני שונאת לטעות. סיימנו את פרק הולבוש ונסענו לוויאדוליד, עיר שתכננו שתשמש אותנו כבסיס לטיולים ל cenotes, לריו לגרטוס, ללס קולורדס,...