Dia de los Muertos - הדבר האמיתי

אוקי, אז הגיע הזמן לדבר על יום המתים.

אתם יודעים, התהלוכות המסורתיות עם השלדים והגולגלות? ... אז לא. מה מסתבר? שהסרט שבו ג'יימס בונד מסתובב במקסיקו בזמן התהלוכה לא תעד את התהלוכות, אלא...יצר אותן! עד הסרט (2015), הדמויות של השלדים (שנקראים קטרין וקטרינה) אמנם היו סמלים פופולריים ביום המתים, אבל לא היו תהלוכות בכלל. בעקבות הסרט, ב 2016, המקסיקנים רשמית החליטו לקיים תהלוכות כאלה!

עוד דבר שקרה עם השנים והוא לא חלק מהמסורת, הוא הדמיון ל Halloween - הילדים מתחפשים ורצים לבקש ממתקים - אמנם צמידות התאריכים אינה מקרית, אבל לא ניכנס לזה.

מבחינתנו, חווינו את יום המתים בשלושה שלבים - הראשון היה כמובן ההמצאות המסיבית של שלדים וגולגלות, שהתרבו ככל שהתקרב התאריך, ושאת זה כבר חלקתי איתכם בפוסט קודם. עכשיו מסתבר לי שמה שקראתי לו "הפטיש של המקסיקנים עם שלדים" - אז לא, זה לא ככה כל השנה, זה מתחיל איפשהו באמצע אוקטובר ומשם מתגבר. השני - התהלוכות והחגיגות ברחובות. עוד כשהיינו בווחאקה, ישבנו במקרה באיזו מסעדה על הגג, כשמתחתנו ברחוב מתחילה התקהלות שבהדרגה הופכת לתהלוכה של ילדים מחופשים, כולל לפחות שלש תזמורות שמנגנות בדרך כלל כלל באותו זמן, קטעים שונים כמובן, כי מה להם ולהרמוניה, ויוצרים קקופוניה מוחלטת. אה וסוג של ריקודים, אם אפשר לקרוא לקפיצות ריקוד.

בערב יום המתים בסאן קריסטובל, לא רק שהרחובות היו מלאים שהיה קשה ללכת, מלאים בילדים ומבוגרים מחופשים, הרבה מוזיקה רועשת (באותו קונספט של בואו ננגן כל אחד מה שבא לו ונראה איך זה משתלב), ו...תהלוכה, בואו נגיד משהו כמו בין קרנבל ברזילאי לא מאד מוצלח לעדלאידע נגיד בעפולה (לא שאני יודעת אם יש עדלאידע בעפולה, ואיך היא, אבל יש לכם את התמונה, נכון?) . לא חוויה תרבותית עשירה, יותר "יאללה בלאגן", אבל - שמח וצבעוני ורועש ועמוס אנשים ומלא אנרגיה ו...חיים, שזה קצת הרעיון של יום המתים.

השלב השלישי היה ללא ספק המשמעותי ביותר. קראתם את הפוסט שלי על סאן קריסטובל? אם כן, אז תקחו את זה משם, ואם לא - לכו תעשו שיעורי בית ותחזרו.

בסאן קריסטובל אמנם יש תהלוכה, אבל בניגוד לתהלוכות העשירות בווחאקה, במקסיקו סיטי ובעוד ערים, כאן החג נחגג בצורה יותר מסורתית, בחיק המשפחה, בבתים ובבתי הקברות. כאמור, החלטנו ללכת לכפרים באחד הימים (החג נחגג ב 1 וב 2 בנובמבר) והתלבטנו אם ללכת לבד, או באותם סיורים מאורגנים שאנחנו קצת סולדים מהם, אבל היה חשוב לנו לשמוע על המנהגים והמקורות. עם זאת, קראנו ביקורות שהסיורים האלה, בואו נגיד בעדינות - לא מאד מקצועיים, ופחות בעדינות - חלטורה מקומית. מצאנו אמנם סיורים שנראו יותר רציניים אבל עלו פי 4. לא מטאפורית - ממש פי 4. 280 שקל לאדם במקום 70. לשמחתי, הלכתי לשיעור יוגה בעיר והתקשקשתי קצת עם המורה, גרמניה, שמסתבר שחיה כאן 18 שנה (!), עבדה בעבר עם הקהילות הילידיות בתור אחות תחת פרוייקט שעסק בהפחתת המיתות בלידה תוך עבודה עם המיילדות המקומיות. בקיצור, הדליקה אותי. היא התחילה לספר לי על הכפרים השונים ואז אמרה - "את יודעת, יש לי חברה שעושה סיורים כאלה שאני מאד ממליצה לך. הם קבוצה של מדריכים שעוסקים במה שהם קוראים Generative Tourism תיירות שלא רק לוקחת, אלא גם נותנת, ולא רק מסתכלת מבחוץ אלא גם חווה את האוכלוסיה מקרוב. אבל מה" - היא הזהירה - "זה די יקר". אז התקשרנו לחברה, וזה באמת היה יקר, אבל החלטנו ללכת על זה ולא הצטערנו. אפילו שמחנו.

כאן המקום לציין שביקור בכפרים ביום המתים, הוא למעשה ביקור בבתי הקברות של הכפרים, ורצוי כמה שיותר מוקדם, כי באמצע היום הם כבר נופלים שיכורים...

ב 7 בוקר הודיעה לנו גבי, המדריכה, שהסיור יהיה פרטי - רק אנחנו והיא. באה לאסוף אותנו בחורה מקסימה, מדברת אנגלית מצוינת ומלאת ידע.על ההתחלה אמרתי לה - אנחנו לא יודעים כלום על המסורת או ההיסטוריה. נפלנו טוב. לגבי יש תואר שני, היא למדה עבודה סוציאלית והוראה והסטוריה ועוד כל מיני דברים והיא מדריכה מוסמכת שמתמחה בסיורי תרבות. אמרתי לכם שנפלנו טוב. הבחורה פתחה את הפה ולא התעייפה, אני לא אלאה אתכם בהיסטוריה של מקסיקו, אני גם לא באמת זוכרת, אבל הדברים החשובים שקשורים ליום המתים -

מדובר במסורת שאמנם נהוג לחשוב שהיא פרי-היספנית, אבל היא לא. היא כרוכה מאד בנצרות, אבל עם יותר מנגיעות של תרבות אינדיאנית. כמו שגבי אמרה, הנצרות היתה הפסון, מראית העין שנועדה להסוות, אבל גם לתת מסגרת לכל מיני מסורות ואמונות קדומות יותר.

האמונה היא, שפעם בשנה, ב 1.11 הנשמות של היקרים לנו שמתו, יוצאות מהקבר, וחוצות מעולם המתים לעולם שלנו ולמשך יומיים הן כאן איתנו, אבל אחרי יומיים, ב 2.11 בסוף היום, הן חוזרות לעולם שלהן. לכבוד בואן, מקימים בבתים אלתר לכל מת של המשפחה, עם הדברים שהוא אהב, האוכל שהוא אהב. אבל מה, צריך להיזהר עם זה. אם, נגיד, הוא היה מוזיקאי - אז מחביאים את כל כלי הנגינה בבית כדי שהוא לא יתלהב יותר מדי ולא ירצה לחזור. ועם כל הכבוד לביקור, אורח צריך לדעת גם מתי ללכת וזה כבר לא הבית שלו. הוא שייך לעולם אחר. מה זה העולם הזה? תלוי. במה תלוי? שום דבר מהלחץ היהודי/נוצרי שמה שתעשה בחייך ישפיע על עתידך בעולם הבא. זה תלוי באיך האדם מת. אם הוא מת בתאונה - עולם אחד, אם הוא מת במשהו שקשור למים - נגיד תביעה או מכת ברק - עולם אחר, אם הוא מת כגיבור, מת מוות טבעי, נשים שמתו בלידה - לכל סוג מוות - עולם משלו עם אל (?) ספציפי של העולם הזה. אגב, נשים שמתו בלידה הולכות לאותו עולם כמו הגיבורים. יפה, לא?

מה עוד? ב 30.10 באות הנשמות של חיות המחמד (טרנד של השנים האחרונות), ב 31.10 באות הנשמות של הילדים, ב 1 ו 2 בנובמבר באים כל השאר, ואלה ימי החג המרכזיים. וכל זה רק אם אני זוכרת את כל הפרטים, וגם אם לא זה לא באמת משנה כי יש לזה כל מיני ניואנסים וכל מיני וריאציות ויכול להיות שונה מעיר לעיר, אבל אתם מבינים את הרעיון.

עד כאן התיאוריה, סליחה על החפירה, אבל זה מעניין, לא? וגם נחוץ כדי להבין את הארוע.

הכפר הראשון שביקרנו היה Romarillo. מה שמאפיין את תושבי הכפר מבחינה חיצונית לפחות, זה נשים לבושות בחצאיות עם מן נוצות שחורות. אלה חצאיות מאד יקרות שנארגות מצמר כבשים שעובר תהליכים רבים עד שנקשר למותניהן. הגברים - אבל רק באירועים - לובשים מן בגד נוצתי תואם, אבל בלבן. לצורך הכנת הבגד הזה משתמשים בצמר של כבשים ספציפיות שהן לבנות לגמרי. גם עסק יקר.

כשהיגענו לבית הקברות הדבר הראשון שראינו מרחוק הוא שורת צלבים גבוהים, כחולים וירוקים וטורקיזיים. כל צלב מסמל כפר שאנשיו מורשים להיקבר בבית הקברות הזה. הדבר השני שראינו והרחנו היה דוכני מזון, על האש, ושמענו מוזיקה שמחה של נגנים מקומיים. אחר כך גם ראינו אותם רוקדים בתלבושות שבטיות "מאש". ככה קוראים ללהקות האלה.

בכפר הזה, הקברים הם ערימת אדמה עם חתיכת קרש מונחת מעליה. ב 1.11 המשפחה מסירה את הקרש כדי לאפשר למת לצאת, ובסוף החג מחזירים אותו. מה שנגלה לעינינו היה שיירות של אנשים עם פרחים, דברי מאכל ומחטים של אורנים. כל משפחה פוקדת את הקבר של יקיריה, מקשטת אותו במחטי אורן ופרחים, מדליקה נרות וקופל, ושמה על הקבר אוכל ו...קוקה קולה. למה קוקה קולה? כי אחד הדברים שצריך לשים זה משקה כהה, וקולה זה הדבר הכי זמין והכי זול.

לפי המסורת הפרה-היספנית, ב 6 השנים הראשונות, היו עורכים טקסים של זכרון המתים במשך 6 שנים. אחרי 6 שנים היו מפסיקים. האצטקים האמינו שהמסע של הנשמות אל מקומן הסופי אורך 6 שנים. מטרת הטקסים היתה להבטיח שהמסע שלהם יעבור בשלום.

בקהילות המאיה של היום מה שנשאר מזה זה שב 4 השנים הראשונות, שמים רק פרחים לבנים והמשפחה בעצם באבל, אחרי 4 שנים זהו. שגרה. ומאותו זמן - שמיפ פרחים צבעוניים. בבץי הקברות רואים בברור את שני סוגי הקישוטים.

משפחות שיכולות להרשות לעצמן גם שוכרות שירותים של נגנים שבאים ושרים ורוקדים סביב הקבר. "מאש" או "מריאצ'י" שלבושים כמו קאובים, ועוד סוג ששכחתי את שמו. חוץ מזה כולם שותים אלכוהול ומשתכרים יופי. תחשבו יום הזיכרון, אבל שמח.

ובכל זאת, למרות שזה לא אמור להיות יום עצוב, אני חייבת להגיד שהמשפחה סביב הקבר נראית, איך להגיד, כמו כל משפחה מסביב לקבר. וזה כמובן היה בשבילי טריגר אחרי השנתיים האחרונות וממש התקשיתי לעצור את הדמעות, אז לא עצרתי, וחשבתי לעצמי - איזה נחמה זאת, להאמין (והם באמת עם אמונה שלמה סביב זה), שפעם בשנה האהובים המתים שלנו באים לבקר...

איזה יופי של רעיון

התחנה הבאה היתה כפר אחר, zinacantan. שבט אחר, שפה אחרת, בגדים אחרים. בכפר הזה הם אלופים ברקמה, והרקמות על הבגדים שלהם מדהימות. כאן הקברים מכוסים במצבות "רגילות", אבל כמות פרחים מטורפת מכסה אותם, וגם כאן - אוכל וקולה כיד המלך. הפעם, הלכנו לקבר של משפחה מסויימת, המשפחה שאחר כך תארח אותנו לארוחת צהריים חגיגית ושיעור טוויה קצר שידגים לי שאין לי תקווה במקצוע הזה...

היה ממש מרגש להיות איתם, 5 דורות של נשים - דור אחד ושלש - בבית הקברות, דור שתיים - אישה בגילי בדיוק, אבל מה, כבר סבתא רבה לנינה בת 4 ולנכדה בת 21. יש לי עוד הרבה להספיק, אבל תסתכלו בתמונה ואם אתם לא חושבים שאני נראית הרבה יותר צעירה - תשתקו.

כאן הסיור היה אמור להסתיים, אבל בגלל שכמו שהתאהבנו בגבי גם היא התאהבה בנו, היא לקחה אותנו לעוד כפר ועוד בית קברות "אני אוהבת אתכם, אני רוצה להראות לכם הכל!".

חזרנו ממש מאוחר, היתה חוויה יוצאת דופן, אולי הכי מרשימה שהיתה לנו במקסיקו, וטוב שכך, כי ממש תכף נפרדים ממנה.

מלא תמונות הפעם, ואם רוצים אפילו יותר: https://1drv.ms/a/c/446cb445afe1c3c1/IgD5tRJRTINzTY606tHUztI-AZ-Y0V0z98XhNqEmv7ZzwjQ?e=EQkyVL