מקום להיות

אם הייתי צריכה לבחור מקום לחיות בו תקופה, כאילו חיים ממש, כולל עבודה והכל, זה היה סאן קריסטובל דה לאס קאזאס. נכון לעכשיו לפחות. עיר חמודה, יחסית קוסמופוליטית, רוב האנשים שפגשנו זה כאלה שהגיעו לכאן, התאהבו, ונשארו שנים. מכל חלקי מקסיקו וגם מארצות אחרות. אני יכולה להבין, גם אם אני לא יודעת לשים את האצבע למה בדיוק. וייב.

הלכתי כאן לשיעור יוגה (איינגר!) שממש סידר אותי, לשיעור סלסה (שהיה מביך בהתחלה כי גם נדחפתי לשיעור מתקדם יותר מהרמה שלי - שזה אפס - וגם לא יכולתי להבין מה מדברים, אבל בהמשך היה כף, ואחרי השיעור כבר היו לי חבר'ה להתאמן איתם בערב), וראיתי עוד מלא דברים שהייתי מתחברת אליהם בקלות אם היינו גרים כאן. למשל. בערב הרחובות מלאים חיים, מסעדות, ברים, בתי קפה - אבל כולם חמודים כאלה, בטוב טעם מה שנקרא.

הכי מגניב כאן, קצת כמו בווחאקה, שמאחורי כל דלת מתגלה עולם שלם. הבתים בנויים ככה שמבחוץ רואים קיר ודלת (בדרך כלל כחלק מרכבת של בתים שנמשכת לכל ה"בלוק"), אבל לרבים מאד מהם יש חצר פנימית, מקורה, או לא, או גם וגם. העסקים המקומיים משתמשים בה בצורה הכי יפה שיש, וכל כניסה שכזאת לא רק מפתיעה אלא ממש מפתה ועושה חשק להיכנס. בפנים בדרך כלל יש מסעדה, או חנות של עבודות מקומיות, או גלריה. בדרך כל גם וגם. לא יכולה לספור כמה פעמים עברנו ליד מקום כזה ואמרנו לעצמנו - חייבים לבוא לאכול כאן, אבל בחיי שאין מספיק ימים בשנה לנסות הכל.

אבל מה שאני מתארת עד עכשיו זה את נקודת המבט התיירותית של המקום. מעבר לזה, הדבר הייחודי בצ'יאפאס - שזו המדינה שסאן קריסטובל נמצאת בה - זה שהיא בית להמון שבטים, חלקם שבטי מאיה וחלקם לא. בגלל שהיא מאופיינית בשני רכסי הרים גדולים, הבידוד יצר הרבה בידול. לכל שבט בגדים ייחודיים ושפה ייחודית - לעיתים הן שונות לחלוטין זו מזו והם מתקשרים בספרדית ביניהם - מי שיודע, ממש לא כולם. צ'יאפס היא המדינה הדרומית ביותר במקסיקו וגובלת בגואטמאללה. חלק מהתושבים אפילו מגדירים את עצמם גוטמאלים, בעיקר ברצועה הכי קרובה לגבול.

סאן קריסטובל עצמה, בתקופת הכיבוש הספרדי, נבנתה כך שבמרכז חיו ה"לבנים" מוקפים בכנסיות, ואת הילידים יישבו באזורים נפרדים, כך שהעיר חולקה לשכונות - כאן הנפחים, שם האורגים וכו'. עד היום היא בנויה שכונות שכונות - אבל אני לא יודעת עד כמה הן עדיין שומרות על הצוויון ההיסטורי שלהן.

הלכנו לבקר בשווקים - חוויה מרהיבה, בעיקר לקראת יום המתים שכולם קונים ערימות של פרחים. שני דברים ייחדו מבחינתי את השווקים שביקרנו בהם, מעבר לצבעוניות המהממת - הפירות מסודרים במגדלים מדוייקים - אחר כך, כשרצינו לקנות, הבנו למה - צריך לקנות ערימה. אין קנייה בבודדים. הדבר השני היה הכמויות - בחיים לא ראיתי כזאת כמות של עגבניות, או אננס, או אבטיחים - מכל דבר המווווון.

מה עוד? הם משוגעים על חיפושיות - המכונית, לא החרק, הם קוראים לה "בוצ'ו" ולמי שממש בקטע הם קוראים "בוצ'ו-מניאק".

התיירים שמגיעים לכאן בדרך כלל לא פוסחים על ביקור בכפרים האינדיאנים השונים (רק שזה ממש לא מה שזה נשמע - זה עיירות לא קטנות בכלל), ואנחנו החלטנו את הביקור הזה לשמור ליום המתים, החלטה שהיה בה חיסרון אחד - באחד ה"כפרים", סאן חואן דה צ'מולה, יש כנסייה גדולה שבה אפשר לראות בדיוק את השילוב הייחודי שנוצר כאן בין הנצרות לבין המנהגים הפרה-היספנים. כן, יש כנסיה, ואפילו הולכים אליה ביום ראשון, אבל בתוכה יש בלאגן עצום והילרים שמעבירים את המבקרים תהליכי "ניקוי" לא נוצריים בעליל. מה בדיוק קורה שם אני לא יודעת לספר כי בגלל יום המתים היא היתה ריקה - שזה אירוע בפני עצמו.

חוץ מלטייל ברחובות העיר ולהנות מהאווירה החגיגית יצאנו גם לטיול יום מאורגן - על כל המשתמע מכך - לאיזה קניון עצום, וכמובן חווינו את יום המתים, אבל את זה אני משאירה לפוסט מיוחד.

למטה מונות