קצת עיר והרבה מים

הגענו לוויאדוליד בקלות באוטובוס ADO שהוא ללא ספק האוטובוס הכי נוח שנסעתי בו בחיים. גם למקום הלינה שהזמנו הגענו בקלות, ברגל, תוך שאנחנו (כל אחד לעצמו בינתיים) לא מבסוטים ממה שאנחנו רואים. טוב, מה חדש?

המלון חמוד דווקא, ואחרי יום של באסה על הטעות שלנו (ראו פוסט קודם), יצאנו לחרוש את ה cenotes האזוריים. בכל זאת תכננו 4 ימים כאן ואין לנו מה לעשות בסביבה חוץ מזה...

אין לי כח להסביר מה זה סנוטה - אבל התמונות ידברו בעד עצמן.

בסנוטה הראשון הופתענו מכמה הויז'ן שלנו על מה זה הולך להיות היה רחוק מהמציאות. קיבלו את פנינו מסעדה, מקלחות, לוקרים, חליפות הצלה, לא ממש פינת חמד בטבע.

ובכל זאת קפיצה למים הקרים היתה כזה תענוג שזרמנו על הכל.

היינו אולי בשישה כאלה בארבעת הימים שלנו כאן, יצאנו מוקדם בבוקר ובחלק היינו אפילו לבד. מצאנו אחת שהיתה די מוזנחת אבל סופסוף הרגשנו משהו טבעי... נשארנו בה המון והיה תענוג.

ואז הגענו לאחרונה. כלומר היא לא היתה אמורה להיות האחרונה, אבל...

המקום היה מלא אטרקציות עם אומגה, ומקפצה גבוהה ממש (ובכל אחד מהם הייתי האמיצה הראשונה שקפצה, ואחרי קפצו כל שאר התיירים), ואז גם רציתי לקפוץ ראש, כי לא הספיק לי האקטרים, וקרלוס אמר לי - לא כדאי, למה לך, שלא יקרה משהו, ואני לא ראיתי את הבעיה. חשבתי שהוא מתכוון שלא עמוק מספיק, אבל היה סופר עמוק, אז קפצתי. די מגבוה. אאוצ'.

התקשיתי להודות אבל זה כאב. קודם כל הפגיעה של המים בראש, אבל זה בקטנה. מה שבאמת כאב זה איזושהי נקודה בצלעות העליונות. הרגיש כאילו מתחתי איזה שריר, אבל חזק. מספיק כואב שלא יכולתי לשחות יותר. לא שם, ולא בבריכה, ולא בסנוטה המתוכנן הבא.

בדיעבד הבנתי מה הטריד את קרלוס, והוא צדק כמובן. הייתי עם חליפת הצלה. הגוף רוצה לתוך המים, בעוצמה, החליפה רוצה החוצה. האימפקט של שני הדברים האלה - לא כף. אם הוא רק היה מסביר לי את זה קודם...

בערבים האחרונים שלנו בעיר החלטנו שהיא דווקא חמודה (למה זה תמיד קורה לנו בסוף?) וניסינו לצאת להסתובב, אבל ערב אחד היה גשם מטורף, ובינתיים קרלוס לא הרגיש טוב, ואני עם הצלעות, בקיצור - לא היה הצלחה החלק הזה.

התחנה הבאה - רביירה מאיה. לא תכננו להגיע ממש למקומות הסופר מתויירים האלה, אבל בא לנו לשנרקל באחד הריפים המפורסמים והיפים באזור.

לכל התמונות מואיאדוליד: mex valladolid