רוקדת במים

לא יודעת מתי בדיוק זה קרה. מתי הבנתי שאני חיית מים. זה לא קרה בבת אחת, אבל זה הולך ומתעצם ולאט לאט הצעירה שפחדה לעשות שנורקלינג הפכה לאישה שלא רוצה לצאת מהמים.

בריכה, ים, אגם, נחל, סנוטה, hit me!. ים סוער עדיין מפחיד אותי, ויש גם את הפחד הקמאי כשאני לא רואה את התחתית, שמשהו פתאום יגיח מהמעמקים. 

5 ימים על הלגונה בבקלאר הדגימו לי סופית שאין מקום שיותר נעים לי.

אנחנו לנים על שפת הלגונה, מתחילים ומסיימים את היום במים, ובין לבין – במים.

20 מטר מקו החוף, סנוטה אזמרלדה, מערה תת קרקית, קיר של 90 מטר, עומק שקשה לדמיין.

בוקר אחרון בבקלאר. המים שקטים לחלוטין. מראה. טמפרטורה מושלמת. השמיים כחולים.

אני צפה, וקרלוס לידי עם מצוף, מקנא. לשם שינוי הרזים מפסידים.

אני שוחה – הבאתי את המשקפת מהבית. המים כל כך שקטים וחלקים שזה מפתה אותי, אבל הפציעה בצלעות מגבילה אותי ואני חוזרת לצוף. תענוג.

הכי נעים לצוף על הבטן, חבל שמדי פעם צריך לנשום. אני חולמת על זימים.

אני נעה מעט ונותנת למשקל הגוף להפוך אותי, לגלגל אותי.

למרות המים הצלולים, בגלל העומק, אני לא רואה כלום חוץ מאת הגוף שלי

אני רוקדת במים